בתשובה ליוסף גבאי, 06/08/00 18:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עידו יקר. אני כן זכיתי להכיר אותך והכרתיך היטב. נפלה בידי זכות גדולה. אני כואבת ובוכה וממאנת להאמין. הכרתיך בגיל 7, ילד קטן עם ניצוצי גאוניות. ילד רגיש, כנה, מלא חום ואהבה, עוזר לזולת, תזזיתי, עם הומור (כן, כן, כל זה היה לו כבר בצעירותו(! הייתי מורתך שנתיים ואותך אני לא אשכח לעולם! תלמידים רבים אני מלמדת, אוהבת, זוכרת אבל אתה היית ה-תלמיד! עידו יקר שלי, תמיד אמרתי להוריך, לצוות המורים ולבני ביתי "אנחנו עוד נשמע עליו...הוא עוד יגיע רחוק". צר לי, צר לי מאוד. הידיעה על מותך הכתה אותי בהלם. אימך התקשרה אלי בשבת ושתינו התייפחנו. מה יכולתי להגיד לה??? אימך ספרה לי שתכננתם לבקר אותי, שאהבת אותי במיוחד. אסף ספר לי שתמיד דברת עלי בהערכה וכששמעתי את זה ליבי נקרע. אני יודעת שהיה לנו קשר מיוחד במינו. עקבתי אחריך מרחוק: שמעתי על הישגיך, על גיוסך, על תרומתך הרבה בתחום המחשבים. ועכשיו כשאני קוראת את כל מה שחבריך כתבו אני מתרגשת ואומרת: וו'אלה גם הם עמדו על האיכויות שלו. ואני ידעתי את כל מה שכתבו מזמן... גאון קטן שלי, זוכר איך היית עושה לי חשובי חשבון בע"פ כשלא השתמשתי במחשבון? זוכר איך התפעלתי מהידע והסקרנות שלך בתחום המחשבים עוד כשלא ידענו מהו מחשב? זוכר איך היית מנשק אותי ואת הבנות נשיקות רבות רבות על הלחי? זוכר איך היית מתנסח גבוהה והיית פצפון? זוכר איך היית מצחיק את הכיתה וסוחף גם אותי? אני בוכה איתך, עם משפחתך, עם חבריך. תלמיד יקר ואהוב שלי, אותך אני לעולם לא אשכח! שלך תיקי |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |