בתשובה לשוקי שמאל, 22/01/25 2:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"נניח שהממשל ינסה לפעול ברוח הדברים ולפטר מארגוני המדינה (למשל הצבא) להט"בים." בכהונה הראשונה שלו טראמפ אסר על שירות טרנסג'נדרים בצבא, מה שהביא לפיטורים מסיביים (13,000 לפי הערכות). המדיניות הזו בוטלה ע"י ביידן, ובקרוב מאד טראמפ מתכנן להשיבה. גם הפעם צפויים פיטורים בסדר גודל דומה (אין הערכה טובה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אאל"ט היו פניות לפדרלי העליון בנוגע לפיטורים מן הצבא. מישהו יודע מה היו הפסיקות, אם היו? במידה וביה"מ העליון לא פעל להגנת זכויות האזרח של טרנסג'נדרים/להט"בים/נשים הנזקקות להפלה, ע"פ התאוריות של עידן האורות והמהפכה הצרפתית, אמורים הנ"ל ותומכיהם להחליט שאין הם יותר חלק מן ההסכמה החברתית המספקת את הלגיטימיציה לחוקה ולממשל האמור להפעיל אותה. מכאן הדיון הוא בשני היבטים: א. ההיבט הכמותי - אם למשל חלק מן הטרנסג'נדרים באופן אקטיבי או פסיבי "יפרשו" מן ההסכמה החברתית, הדמוקרטיה ה"ליברלית" תמשיך להתקיים באופן מהותי. וזה מפני שמדובר במספר קטן של אזרחים בפוטנציה. הדמוקרטיה יכולה לסבול קבוצות קטנות של דיסידנטים/סרבנים ןאף להפעיל עליהם אמצעי אכיפה וענישה ע"פ החוקה. לעולם יהיו עושי צרות, אנרכיסטים ונון קונפורמיסטים שיסרבו ללכת בתלם. אחד האפיקים המעשיים שבהם דמוקרטיה יכולה לפעול כנגד הסרבנים היא ביטול האזרחות והפעלת לחץ ל"הגירה מרצון" (ע"ע גד"א, אב"ג, ...). אך במידה והמספרים הופכים לגדולים, 25%,50,30 (כמו בישראל), הלגיטימיציה של השלטון מתערערת והדמוקרטיה מתקרבת לעריצות הרוב ובמקרה הקיצוני לאוליגרכיה. במצב זה הדמוקרטיה אינה מהותית והיא מצטרפת לתחומן של הדמוקרטיה העממית, הדמו' האיסלמית או דמוקרטיות לא ליברליות כמו מצריים, ירדן, הודו ורוסיה. ב. ההיבט המעשי - מה המשמעות ואיך מבצעים בפועל פרישה מן ההסכמה החברתית / סרבנות? כאן השאלה הופכת מורכבת, מפני שמדינות (דמוקרטיות) שונות, מספקות לאזרחיהן דרכי סרבנות שונות. גם הואריאציה הזו משפיעה על מידת העריצות שיש ליחס ל"דמוקרטיות" כאלו. ג. המקרים הקיצוניים הן מדינות בהן מתקיימות בחירות חופשיות יחסית, אך העדר איזונים ובלמים מספיקים, אומר שבשפת ההסכמה החברתית, עשרות אחוזים באותן חברות במסתבר אינן מכירות בלגיטימיציה של השלטון. אפאחד בעולם התרבותי לא רואה במתנגדי המשטרים האלו פושעים חברתיים או אנארכיסטים. ד. דוגמאות הן רוסיה ואיראן, בהן אוסרים (תרתי משמע) אופוזיציה אמיתית ו/או אין מספיק חופש מידע המאפשר לאזרחים לדעת מספיק כדי להפוך את בחירתם למשמעותית. לענ"ד, זוהי צורת ה"דמוקרטיה" אליה חותרים לוין ורוטמן, המתקראת בלשון הזהב של הימין הישראלי "ריבונות העם (היהודי)" ובלשון ההסכמה החברתית עריצות הרוב. ה. ישראל דהיום קרובה יותר לארה"ב. יש בה אופוזיציה אמיתית והיא מאפשרת לאזרחיה כמה אופציות לבטא פרישה מן ההסכמה החברתית. כל עוד רוב אזרחיה אינם נוקטים באמצעים הנ"ל, ישראל היא עדיין דמוקרטיה מהותית. ו. מהם אמצעים אלו? איך מבטאים באופן מעשי, אפשרי ואפקטיבי, סרבנות? ניתן לדון בכך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |