|
||||
|
||||
בעניין זה אתה לגמרי צודק. יותר מכך, הציונות לידתה בתנועת ההשכלה שהיתה מרד נגד הגלות והאורתודוקסיה הדתית השלובה בה. העסק קצת מסובך, לכן אבקש מעט סבלנות לפתלתלות הנאראטיב. א. ראיה ראשונה היא דב"ג שבאיזשהו מקום קראתי עליו שעבורו ההיסטוריה היהודית פסקה בחורבן בית"ר והתחדשה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל. שלילת הגלות על מלא. ב. יש יצירה ספרותית מפורסמת שנחשבה כנושאת הדגל של המרד הציוני בגלות ובמסורת: לאן/מ"ז פיארברג. בזמני היצירה נלמדה במערכת החינוך שלנו והיום המחבר והספר הם כנראה שמות של רחובות. הסיפור שמצד אחד מתאר את הציונות כחזרה אל המזרח (וכאן מקור שמה של תנועת 'המזרחי') ומצד שני בשיא הסיפור בחור הישיבה החולם על הציונות, מכבה את הנר הדולק בבית הכנסת בעיצומו של יום הכיפורים. ג. שתי הדוגמאות שהבאתי הן ממזרח אירופה, שם היתה אחיזה חזקה מאד לאורתודוקסיה. כפי שרואים בדוגמה השנייה הציונות שם היתה סוג של סינרגיה בין תנועת השכלה לאומית לבין ציונות 'מזרוחניקית' מסורתית. במקור הציונות בכלל לידתה במערב-מרכז אירופה שם האורתודוקסיה היתה כמעט בלתי מורגשת ורוב הדתיים היו רפורמים או קונסרווטיבים. ד. מה שקרה הוא שבקונגרס השביעי (קונגרס אוגנדה) הציוניסטים גילו שהגייסות שלהם נמצאים במז' אירופה. מנקודת הזמן הזו החלה החלשות של הזרם הליברלי (הרצל ונורדאו) ועליית הציונות המזרחית בדמותן של תנועות הפועלים הסוציאליסטיות והיהודים המסורתיים של תנועת 'המזרחי'. ה. באופן מובהק מי שהצטיירו כאוייבי הציונות בתוך העם היהודי היו יהודי המערב (הברון הירש שניסה ליישב את יהודי רוסיה בארגנטינה), התנועה הסוציאליסטית-יידישיסטית הבונד והרבנים האולטרה-אורתודוקסים של אגודת ישראל. צ"ל שעד מלה"ע השנייה הציונים היו מיעוט קטן בעם היהודי. בפולין למשל, שם היהודים הצביעו עבור נציגיהם בפרלמנט, כל התנועות הציוניות יחד היו כ-10% (לעומת 50% אגו"י). ו. מה שאני מציע לזכור כלקח מן הנאראטיב הזה הוא שהיחסים בין ציונים חילוניים לדתיים לא היו יחסים טובים אפפעם, אבל האפשרות של נקיטת צעדים שירחיקו את היהודים האורתודוקסים מן התנועה הציונית מעולם לא היו אופציה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |