בתשובה לשוקי שמאל, 11/12/24 3:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה בדיוק העניין - אם משתכנעים כמוני ש״הספינה הזאת היא בבירור ספינה טובעת״, קל להסכים עם טענות נגד פתרון החלוקה. אבל אז גם קל להסכים עם טענות נגד הפתרון של המדינה הדו-לאומית (ואכן דוגמאות ל״מדינות״ כמו לבנון וסוריה עולות על הדעת כדוגמאות למה שצפוי פה אם תמומש עוד מדינת שעטנז לא אפויה במזרח התיכון. השנתיים האחרונות הוכיחו שספק אם היהודים יצליחו להחזיק את מוסדות שלטון המדינה הדמוקרטית שלהם עומדים, אפילו בלי היכולת של התרבות הפלסטינית להשפיע על אופי המשטר שלהם). המדינה הדו-לאומית נשמעת כמו רעיון רע לפחות כמו רעיון החלוקה. קל לא להסכים עם עוד ״פתרונות״ אידיאולוגים סטייל קשקושי הטרנספר (מרצון או בששון), ה-Expansionism הישראלי ועוד כל מיני דמיונות שמתחרים ביצירות של טולקין וג'יי. קיי רולינג. מה שלא ברור לי, כבר זמן מה, זה מאיפה מגיעה בכלל ההנחה הזאת שחייב להיות פתרון? בעולם האמיתי, לפעמים, יש בעיות שאי אפשר לפתור (ראה ערך טיטאניק לאחר המפגש עם הקרחון). זה יהיה כל כך מפתיע ובלתי מתקבל על הדעת שהבעיה בישראל היא מהקטגוריה הזו? למה? כי אין ברירה או כי ״זה הבית״? פתרון לבעיות מוצאים כשאפשר. לא כי צריך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבת בסוף תגובתך מתכתב עם משנתו של מיכה גודמן המציגה מושגים כמו הדרך השלישית וניהול הסכסוך. בשלב מסויים מפלגתו של גנץ אמצה את עיקרה ועיקריה במצעה ויתכן שגם BB בעצם פעל על פיה. במובנים מסויימים היא הרקע הרעיוני למה שקרוי קונספציה והיא פשטה את הרגל ב-7 באוקטובר. ראינו שאם אינך מציג חזון ולו לטווח ארוך, בסופו של דבר חבית חומרי הנפץ מתפוצצת. אתה כמובן צודק במה שכתבת על המדינה הדו-לאומית. הרעיון הזה מכיל בתוכו פרדוקס כל כך מהותי שלכאורה אמור לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הצעות כאלו. הפרדוקס הוא שפתרונות קונפדרטיביים יכולים לעבוד טוב כאשר הצדדים הם איך לומר שוחרי טוב. מצד שני הפתרונות האלו עולים דוקא מפני שהצדדים אינם כאלו. בעקבות מאמר של עומר בהם בהארץ התחלתי לחשוב באחרונה שהמוצא מן המבוי הסתום הזה הוא בפיתרון דו שלבי. ראשית צריך לבצע הפרדה פיזית והתנתקות לקנטונים שיאפשרו התקררות והרגעה של הצדדים. יש היום כל כך הרבה אנשים שנפגעו מן הסכסוך באופן אישי שאיתם בכלל קשה לדבר על פתרונות במקום על סגירת חשבון ונקם. להבדיל מן ההתנתקות הקודמת, המהלך הפעם יתנהל מתוך חזון מראש שבטווח העתידי (נניח 50 שנה) הקנטונים יתלכדו תחת מסגרת קונפדרטיבית כלשהי שתאפשר לשני הצדדים לא לוותר על חזונם הלאומי המלא אלא רק על רעיון הבלעדיות. הקנטונים יהיו שלב ביניים שמטרתו היא משנתו של אבו מאזן לפיה האלימות אינה הפיתרון לבעיה. ודוק, אני לא בא אפילו לטעון שפיתרון מעין זה הוא ריאלי או פראגמטי. המצב כל כך גרוע שאני חש צורך לשכנע אותך שפיתרון כלשהו הוא הגיוני ולו ברמה התאורטית. נכון שכרגע פיתרון הוא בלתי אפשרי, אבל שום פיתרון שאין בו מימד של חזון ותקווה לכלל אינו פיתרון אלא הפוגה בין התפרצויות. להבדיל מן הדיסטופיה של לבנון, בנבנישתי ובהם מציגים כל מיני הסדרים רחוקים משלמות באירלנד, בוסניה ובלגיה שבכל זאת מהוים תחליף עדיף על פני אלימות ותוהו ובוהו. בפרט הייתי מצביע על קפריסין, שם לו הצדדים באי המחולק היו משכילים להכיל אלמנט של תקווה עתידית לאיחוד האי בחזרה, אפשר היה לקוות שהאי בדרך הנכונה לעתיד טוב יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קטונתי. חזון למזרח התיכון של 50 שנה קדימה זה קצת גדול עלי ואני לא חושב שיש לי בכלל דעה בנושא ״ישראל 2074 לאן״. עם איך שהחברה הישראלית אוכלת את עצמה ואת מוסדותיה מבפנים, אני בספק שתהיה פה בכלל ישראל ב-2040, אפילו בלי קשר למה רוצים או עושים הערבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא הייתי מספיק ברור. אני חושב שניסיתי לתאר מודל דו-שלבי (התנתקות קודם כצעד מקדים למודל דו-לאומי אח"כ), כתגובה שלי לפרדוקס הבסיסי של הפיתרון הקונפדרטיבי ולא כמשנה מלומדת ומבוססת בשם גדולים וטובים. נקודת המבט היא ממש לא חזון ל-2074. אני ממש כאן ועכשיו. אנסה שוב: המצב נכון לעכשיו הוא מפולת מוחלטת של שתי אג'נדות חשובות. האג'נדה הראשונה היא פיתרון החלוקה שאפשר לקחת את דבריך שלך כדי להבין עד כמה אבדה האמונה בחזון הזה. לכך אני מוסיף שמלומדים מעמיקים ואקדמאים כמו בנבנישתי ובני מוריס כתבו וחשפו חולשות יסודיות של הדרך הזו. האג'נדה השנייה היא הדרך השלישית בנוסח מיכה גודמן, שכמוך התבססה על הרעיון ש"אין פיתרון" והציעה ניהול הסכסוך במקום פיתרון שלו. ה-7 באוקטובר הראה שאי אפשר לנהל את הסכסוך ללא אופק של פיתרון, מפני שבמצב הזה התפוצצות אפשרית בכל רגע. מה שפוליטיקאים רצו לתאר כניהול הסכסוך התגלה כפרובוקציות ללא סוף של טרוריסטים ערבים ויהודים. לכן, רציתי לחזור לפיתרון השלישי שלרגע לא חשבתי שהוא פחות בעייתי משני קודמיו. אני מבקש שלא תתייחסו למשפטים הבאים כניסיון לערפל ולהתחמק. מציעי הדרך הזו מדברים על קונפדרציה ועל מדינה דו-לאומית. הפיתרון הזה הוא בעת ועונה אחת הדברים האלו וגם אינו הדברים האלו (לפחות כאשר חושבים על דוגמאות כמו שוויץ, בריטניה או ארה"ב). המטרה המוגדרת של המבנה המשותף היא לאפשר לשני העמים לשמור על זכויותיהם הלאומיות מן הים ועד הנהר, תוך ויתור רק על האקסקלוסיביות. בצפ' אירלנד בהסכמים שנבעו מהסכם יום שישי הטוב, הפרוטסטנטים לא ויתרו על הקשר שלהם עם בריטניה הגדולה והקתולים לא ויתרו על שאיפתם להתאחד יום אחד עם הרפובליקה האירית. מה שהוסכם זה על דרך לנהל את החיים המשותפים עד אשר יהיה ניתן להגיע לפיתרון כולל ללא אלימות. לאירי מפוכח שהיה מביע סקפטיות לגבי היכולת למצוא פשרה בין שתי שאיפות מנוגדות כאלו גם בעוד אלף שנה, יכלו השושבינים לומר כך: באיחוד אירופי בו חברות גם בריטניה וגם אירלנד, שתי השאיפות כאחד מאבדות מחשיבותן. אפשר היה לקוות שתושבי שש המחוזות של הצפון, יעדיפו בסופו דבר את טובת המחוז שלהם ע"פ שייכות נומינלית לבריטניה או אירלנד. והנה ראו מה קרה: בריטניה פרשה מן האיחוד האירופי ובכ"ז נראה שתושבי צפ' אירלנד מעדיפים להמשיך את ההסכמים על פני חזרה למצב הקודם. נראה שבני אדם אינם שואפים באופן טבעי למלחמות ושפיכות דמים. מישהו צריך לשכנע אותם שהתפוצצות אלימה עדיפה על פני מצב השלום שקדם לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאד מקווה שאנו נמצאים כרגע בסוג של "הכי חשוך לפני עלות השחר". הקואליציה של BB חזקה ברגע זה יותר ממה שהיתה בשנה האחרונה ונמצאת בסקרים מספר מנדטים מהשגת רוב. יכול להיות שזו הונאה עצמית או משאלת לב, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שזו טעות אופטית. שלטון הBB היה בנוי על איזון מסויים בין תחיבת אצבע בעיני השמאל לשמחתם של שונאיו לבין שובר שיוויון מישראל הראשונה הנותן את השלטון לישראל השנייה. הסובטקסט של היחסים האלו הוא של BB כסומך נופלים וכמי שעובד עבור ישראל השנייה, מגן עליה ונותן לה את השלטון. ב-7.10 נסדק הדימוי של BB כמגן האומה ובשלב החדש של ימים אלו ממש, הBB נדחק לעמדה בה ישראל השנייה נקראת להגן עליו ולא להיפך. עוד "מוזרות" של הסקרים שיתכן שאני מייחס לה יותר מדי חשיבות, אבל מצד שני היא אולי המפתח למצב הבלתי מובן, היא העובדה שבעוד שאפאחד ממנהיגי השמאל אינו מצליח להצטייר כמתאים יותר מBB להיות רוה"מ, מי שעושה זאת הוא דווקא בנט. הסבר אפשרי הוא שגם ברגע זה, חלק ממחנה הימין הישן, שאינו חש עצמו נטוע במחנה ישראל השנייה, חונה באופוזיציה והוא בעצם שיוצר את הרוב שלה בסקרים. תחושת הבטן שלי היא שאפשר לסמוך על BB ו-32 הגמדים בממשלתו למסמס, כבר בעתיד הקרוב, את ההישגים האיסטרטגיים שצה"ל ואלת המזל נתנו לו. דווקא המשך האחיזה בשולי אדרתו של הBB היא שעשוייה להביא את מפלתו הגדולה של הימין. מה שראיתי בעבר כשגיאה הגדולה של מחנה השמאל והיא הכתרת בנט לרוה"מ, מתפרש לי כעת כצעד נבון של ההכרח בל יגונה. הצרה היא שבנט הוא מדינאי כל כך קטן ופוליטיקאי כל כך לא מוכשר, ביחס למשימה הגדולה שהנסיבות הפילו עליו. תת ההכרה שלו כאיש ימין מכשילה אותו שוב ושוב, כאשר האינטרס שלו דורש ממנו לשחק את איש המרכז. הדבר הזה ברור כשמש כאשר הוא בונה את מפלגתו על אנשי ימין מובהקים כמו איילת שקד ועמיחי שקלי. נ.ב. מדובר בדקדוקי עניות אבל המחנה שלנו טועה עובדתית כאשר הוא גוזר גזירה שווה בין שקלי לסילמן. סילמן היא בדיחה פוליטית שאינה ראוייה אלא לבוז. שקלי היה תמיד איש ימין די קיצוני ואי אפשר להאשימו ב"בוגדנות" פוליטית. הטעות בשילובו במפלגת בנט היא של בנט ולא שלו. דוגמה קלאסית של חתול שמונה לשמור על השמנת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |