 |
אבל אם כבר שאלת, בבקשה, קרא קצת על מה שבאמת עבר על ההמבורגר שלך בדרך מאותם שדות מרעה דמיוניים אל צלחתך.
למעלה מחצי מיליון פרות, פרים ועגלים מתים מדי שנה בתעשיות הבקר עבור צרכנים ישראלים. רובם נשחטים בתהליך ייצור הבשר, מהם יותר ממחצית מומתים בחו"ל (בעיקר בארגנטינה) ומיובאים לישראל כ"בשר קפוא". כמאה אלף פרות מנוצלות בישראל בתעשיית החלב, הקשורה בקשר הדוק לתעשיית הבשר: הפרות בתעשיית החלב אנוסות להמליט בקצב המרבי הדרוש להפקת חלב יעילה, ולחקלאים אין שליטה על מין העובר. העגלים הזכרים הם אפוא. "תוצר-לוואי" הכרחי של תעשיית החלב, והם נשלחים לפיטום עבור תעשיית הבשר. העגלות נשלחות ל"ייצור" חלב בחודש ה-14 לחייהן, וגם סופן אינו רחוק: לאחר כארבע שנים בלבד שולחים אותן להמתה, אז ישמש גופן כבשר פחות-ערך, שאינו מיועד למאכל אדם.
בשיטות הזולות והנפוצות יותר לפיטום עגלים הם כלואים יחד ברפת, לעתים לאחר תקופת מרעה. כאשר נולדים העגלים לפרות המנוצלות בתעשיית החלב, מאלצים אותם להתרגל במהירות לגמוע מזון נוזלי מתוך דליים, ללא חלב-אם. עגלים אלה מצטרפים אחר-כך למרעה עם עגלים ועגלות מהזן המנוצל לבשר בלבד. כעבור מספר חודשים מועברים כולם למפטמה. בישראל נהוג להעביר את העגלים למפטמה בגיל 6-10 חודשים ולפטמם במשך כשישה חודשים.
המזון שניתן לעגלים במפטמות הוא מרוכז, עשיר בחלבון ודל בסיבים תזונתיים. הסיבים נחוצים לבריאותו התקינה של העגל, אולם אין לכך חשיבות בעיני החקלאים, כי ממילא יישחט העגל במהרה. העגלים, בניסיון נואש לקלוט סיבים, מלקקים זה את פרוותו של זה. השיער המצטבר במערכת העיכול שלהם גורם לא פעם לפצעים ולדלקות. המזון הבלתי מתאים להם גורם, להצטברות גזים, לכאבים קשים, ואף למוות.
כמעט כל מגדלי הבקר מסרסים את בעלי-החיים שברשותם, חותכים את קרניהם וצורבים על גופם מספר. שיטות אלה נהוגות הן בתעשיית הבקר לבשר והן בתעשיית החלב כדי להשתלט על בני-הבקר, מתקינים באפם נזם לאחר שרצעו את הסחוס בין הנחיריים, ללא אלחוש; לאחר מכן גוררים אותם למקום הסימון באמצעות חבל הקשור לנזם. החיה מתנגדת בכל כוחה, עד כי לעתים אפה מדמם ואף נקרע. אחר-כך כופתים אותה במתקן ריסון, או שמפילים אותה על הקרקע ומונעים ממנה לזוז.
הסירוס נועד למנוע מפרים להפרות נקבות, וכן לגרום להם להיות כנועים יותר ונוטים להשמין במהירות. הסירוס נערך ללא הרדמה וללא אלחוש: פותחים בסכין את שק האשכים ומושכים כל אשך בנפרד, עד שקורעים את צינורית הזרע שאליו הוא מחובר. שיטות סירוס אחרות הן קשירה תמידית של שק האשכים או השחלת חוט ברזל לאיבר-המין של הפר. הסירוס עצמו כרוך בהלם ובכאב עז.
חיתוך הקרניים נועד לשלול מפרות את כלי נשקן ולחסוך במקום כשראשיהן באבוס. בישראל מונעים בדרך-כלל את גדילת הקרניים מבעוד מועד: העגל (או העגלה) נכפת במתקן המונע ממנו לנוע. את אזור הצמיחה של הקרן צורבים בחומר כימי מאַכּל או שורפים באמצעות מלחם. פעמים רבות מניע העגל המבוהל את ראשו, והחומרים פוגעים בעיניו וגורמים לו כאבים קשים. במקרים שבהם הספיקה הקרן לצמוח, חותכים אותה במספריים גדולים. בפעולה זו נחתכים עורקים ורקמות קרובות, והדם פורץ החוצה; כדי לעצור אותו, שורפים את האזור בלהביור. פעולות אלה נהוג לבצע ללא אמצעים לשיכוך כאבים.
בתעשיית החלב נהוג לכרות לפרות הצעירות פטמות הנחשבות כ"מיותרות", שכן הן עלולות להחריף את התפתחותן הצפויה של דלקות העטינים בתקופת החליבה הכריתה מתבצעת ללא כל אלחוש או הרדמה, באמצעות מספריים.
צריבת מספר על גוף הפרות והפרים מתבצעת לצורך זיהוי ומעקב, ויש המוסיפים למספר גם חיתוכי סימון באוזניים. צריבת המספר מבצעת בשלוש שיטות. במדינות המייצאות לישראל בשר קפוא משתמשים ב"כווייה חמה": מצמידים במשך כחמש שניות תבניות מספרים עשויות ברזל לוהט לעור החיה, שגולח קודם לכן. שיטה נוספת היא גרימת כוויה על-ידי חומרים כימיים מאַכּלים. בישראל מקובלת בעיקר "כווייה קרה": מקררים את תבניות המספרים לטמפרטורה נמוכה מאוד (בדרך-כלל באמצעות חנקן נוזלי), ומצמידים אותן לעור במשך כ-40 שניות. במקום נוצרת כווייה, והשיער השחור שהיה במקום יגדל גם בעתיד לבן. שיטה זו מכאיבה לא פחות מן הצריבה בברזל מלובן, ובאף-אחת מן השיטות אין מספקים לחיות משככי כאבים.
הברירה המלאכותית יצרה בני-בקר הנוטים לצבור משקל רב במהירות. עובדה זו, בנוסף על עצם הפיטום, מביאה ליצירת עומס קיצוני על השלד ועל איברים אחרים. בני-בקר רבים סובלים מצליעה - יותר מ-10% בעדרים רבים. הצליעה נובעת ממשקל הגוף העצום ומדלקת הפרסות (למיניטיס), המתפתחת כתוצאה מתזונה לקויה - בני-הבקר מואבסים בתערובת שנועדה לגרום להם להשמין במהירות, על חשבון בריאותם.
הצפיפות במפטמות וברפתות גורמת להתפשטות מהירה של מחלות. תורם לכך גם השימוש בהורמונים, המחלישים את המערכת החיסונית. בישראל נגועות 3-18 אחוזים מכלל הפרות לחלב ב"בת-שחפת" - מחלה שבמהלכה הפרה "משלשלת את עצמה למוות". מחלות נפוצות נוספות הן: כלבת, מחלת הריריות, דבר הבקר, קדחת הקרציות, מחלת הפה והטלפיים, סלמונלה B ודלקות שונות. השימוש התכוף בהורמונים ובזרזי גדילה גורם לעלייה בשכיחות של מומים מולדים בשלד, המונעים מן העגלים לעמוד או ללכת, וכן לליקויים עצביים, מים במוח, חסר מוחלט של המוח הקטן או חסר קליפת המוח.
מחלת הבקר המפורסמת ביותר - ספגת המוח ("הפרה המשוגעת") - פרצה בעקבות האבסת בקר בקמח בשר ובקמח עצמות. האכלת הפרות (הצמחוניות!) בבשר נועדה לנצל את הפגרים הרבים, שמספקים משקי-החי התעשייתיים. המחלה, שבמהלכה מתנוונת מערכת העצבים, מלווה בחרדה, הססנות, רגישות-יתר לקולות ולמגע, תנועות מוגזמות בהליכה, רעידות ונפילה.
לפרות ולפרים שחלו מצפה לא רק הסבל הכרוך במחלה, אלא גם כליאה בהסגר, בתנאי צפיפות קשים, בתקופה העלולה להימשך עד 36 חודשים. חלקן מובלות ומושמדות בשיטות המיידיות והזמינות ביותר.
ההובלה היא אחת החוויות הקשות העוברות על בני-הבקר, גם כשמדובר בהובלה האורכת מספר שעות, מן המשק למשחטה. בשנים האחרונות אף החמיר המצב, כשהחלו לייבא לישראל רבבות עגלים מדי שנה, בעקבות פתיחת השוק הישראלי לסחר חופשי ועם העלייה בדרישת הצרכנים לבשר טרי. המספרים גדלים מדי שנה במאות אחוזים: בשנת 1999 יובאו 60,239 עגלים, לעומת 26,522 ב-1998 ו-8,680 ב-1997. עגלים צעירים מובלים לארץ מפולין. הם מועברים במשאיות להולנד ולבלגיה, ומשם בטיסות לישראל. עגלים מבוגרים יותר מובלים לארץ מאוסטרליה: הם עוברים בתוך אוסטרליה מסע ארוך במשאית אל הנמל, שם הם נכלאים בבטן אוניה למשך כשלושה שבועות של מסע ימי. בהגיעם לנמל עקבה מועמסים העגלים על משאיות למסע נוסף בירדן ובישראל.
בעלי-חיים רבים מתים במהלך ההובלה, ורבים אחרים סובלים מפציעות ומשברים. ההעמסות והפריקות מלוות בהפחדה, במכות ובשימוש בשוקים חשמליים. בעלי-חיים שנפלו, נרמסים לא פעם תחת רגלי חבריהם. הצפיפות והמחנק באוניות ובמשאיות מקשים על הנשימה, החום עלול להיות קטלני, וטלטלות כלי-התחבורה מעיקות ומסוכנות. בדרך מאוסטרליה מתים חלק מן העגלים מרעב לאחר שלא הצליחו להסתגל לכופתיות המזון שמספקים להם באוניה. עגלים המגיעים בקיץ אינם זוכים למחסה מן השמש ואף לא למים.
הסבל הכרוך בשחיטה מתחיל עם צעידת הבהמות במבוך של גדרות ברזל, מן המשאית אל מקום השחיטה. הפרה, המריחה את ריח הדם של חברותיה והשומעת את זעקותיהן, מנסה להתנגד, והמובילים מזרזים אותה בבעיטות, מקלות, מוטות ברזל ושוקים חשמליים.
במרבית המדינות המפותחות נהוג להמם בעלי-חיים באמצעות זרם חשמלי, ואם ההימום מבוצע כיאות - הם נשחטים כשאינם בהכרה. בישראל, בשל דיני-ההלכה היהודית והמוסלמית, שוחטים את בעלי-החיים כשהם בהכרה מלאה. יונקים הנשחטים בשחיטה כשרה מוטלים במהופך במשך דקות ארוכות עד לביצוע החיתוך. יש התולים אותם בחייהם ברגל אחת או יותר. בעל-החיים, שהפלתו ותלייתו גורמות לעתים נקעים או שברים ברגליים - מתפתל מכאב ומאימה עד כי יש לאחוז בצווארו או להכניס מלקחיים לנחיריו על מנת לאפשר לשוחט להרוג אותו באבחת סכין אחת.
לא פעם מתבצעת פשיטת עורן של הבהמות כאשר הן עדיין בהכרה מלאה, מיד עם החיתוך בצוואר, בעודן מפרפרות. תעשיית עור הבקר היא תחום לוואי של תעשיית בשר הבקר (רוב העורות המשמשים לייצור נעליים ומעילים, מקורם בבקר), והיא מספקת כעשרה אחוזים מכלל הרווחים בתעשיית הבקר. למעשה, לולא תעשיית העור הייתה תעשיית הבשר מתמוטטת.
הדימוי האמהי של פרות בתעשיית החלב קיים רק בדמיון האנושי. במציאות, מעברים אותן באמצעות הזרעה מלאכותית, ומפרידים מהן את העגלים והעגלות מיד עם לידתם. הפרדה זו היא חוויה קשה ביותר הן לאם והן לעגל היונק, ולעתים קרובות מבטאת הפרה את מצוקתה בקריאות ובגעיות במשך ימים לאחר שנלקח ממנה הגור שלה.
כל פרות החלב בישראל כלואות כיום במרחב תעשייתי צר במשך כל חייהן. יש הקושרים אותן לעוּלים במשך שעות ארוכות, אז אינן יכולות אלא לבהות במנת המזון שלהן, המבוססת ככל שניתן על שאריות מזון, מוצרי-לוואי, זבל עופות, ופסולת תעשייתית. ברפתות מסוימות מקבעים סגרים אוטומטיים את ראשיהן מעל האבוס כאשר מגיעה הפרה לאכול. הספרות החקלאית ממליצה שלא להשאיר את הבהמות קשורות בעולים מעל ארבע שעות, מכיוון שאז הן משקיעות יותר אנרגיה בניסיון להשתחרר מן הכליאה מהאנרגיה שהן מפיקות מן המזון.
רמת ההיגיינה הנמוכה ברפת מסייעת להתרבותם של חיידקים, הגורמים דלקות מעיים, שלשולים, דלקות פרקים ומוות. ההריונות הכפויים, שנועדו להמשיך את שטף ייצור החלב, מלווים בסיבוכים רבים ובמחלות: עצירת שיליה, דלקות רחם, בצקות תת-עוריות, קשיים בהתעברות, הפלות, המלטות קשות ועוברים מתים הנותרים ברחם. מחלה אחת, קשה ונפוצה, היא קדחת החלב (היפוקלצמיה) הפורצת מייד לאחר ההמלטה בעקבות הפחתה קיצונית של רמת הסידן בדם. המחלה מלווה בירידה בחום הגוף ועלולה לגרום לשיתוק.
מקורות:
יואב אהרוני, אריה ברוש וצבי הולצר, "תגובת המחלקה לבקר לבשר למאמרו של ישראל אהרוני, במדור 'פותח שולחן', 'ידיעות אחרונות' 30.12.1994", ידיעות לבוקרים,
מאורי רוזן, "התנפחות עגלים במפטמה", ידיעות לבוקרים, אפריל 2000, עמ' 32-35; בנימין לב, "קפיטריה: כן או לא?", השדה, כרך ס"ח, יוני-יולי, 1988, עמ' 1769-1770.
המילון האנציקלופדי לבעלי-חיים במשק החקלאי, עמ' 51.
דורך שפירא, רענן וולקני, תזכורת לניהול רפת החלב, שירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות, המחלקה לבקר, 1987.
בנימין לב, "היזהרו מן הפר!", השדה כרך ע', אוקטובר-נובמבר 1989.
תזכורת לניהול רפת החלב, שה"מ, 1987, עמ' 10.
אורי בר-גיא, "קשר בין הזנת הבקר לבין תופעות צליעה בו", השדה כרך ע"ו, חוברת ז' 1992, עמ' 63.
"על הפוטנציאל והבעיות הכרוכים בשימוש ב-synovex לזירוז גדילת בקר לבשר", ידיעות לבוקרים, כרך 80, אוגוסט 1993, עמ' 39.
חקר ומעש - משק הבקר והחלב, חוברת 20, ספטמבר 1998.
ד. לפלר, א. קלמר, א. אברהם, נ. דולזנסקי, וז. טריינין. "הפלות בבקר בישראל בשנים 1977-1978: הערכה פתולוגית, בקטריולוגית ווירולוגית בנפלים", רפואה ווטרינרית, כרך 41, חוברת 4, 1985, עמ' 98-94.
אורי בר-גיא, מחלות בקר בישראל, אקדמון, 1998.
משה איתם, "מה קרה לעטין של הפרה הישראלית", משק הבקר והחלב, דצמבר 1995, עמ' 41.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש