 |
נדמה כי משיכת היהודים לערים הגדולות תחילתה בסוף המאה ה-19׳ או תחילת המאה ה-20׳, אבל מקורו עוד מתחילת ימי הביניים והיא נובעת בעיקר מהרדיפות אשר ניתקו אותם מהאדמה, מעבודת הכפיים, מהיצירתיות שיש בהצמחת החיטה וכל ניסיון להעביר אותם בהמשך מן העיר לכפר נחלו הצלחה מועטת וברגע שחרור הרסן מהמלכים /הצארים/הקיסרים הם חזרו שוב למגדלים, להמונים, לאורבניות המגוננת מהרוצחים והאנסים בין אם מתרחשים במרחבי אירופה הנוצרית, בעיירות ובכפרים הנידחים של רוסיה או פולין או בעוטף עזה. אבל חרף השאיפה לחיות בעיר הגדולה, זאת המטשטשת את הזהויות, זאת המאפשרת ליהודי לחיות כמו שהוא רוצה מבלי לתת דין וחשבון ליהודי אחר או לא יהודי אחר, הרצון שלו להתחבר נותר בעינו וזאת דרך הרצון לחפש את הקהילה היהודית או לפחות לדעת על קיומה וזאת עובר לרצון לתרום או לסייע כמעט בכל דרך ליהודים אחרים. גם יהודי מערב אירופה למרות ׳חוסר הנעימות׳ או הרצון הפיזי להתרחק מהאוסטיודן - יהודי המזרח - הרי שבפועל הם דאגו להם בכל הרצינות והיו איתם בקשרים וכאבו את כאבם ואת הייסורים שהיו מנת חלקם. אנקדוטה מקומית שאני מנתח אותה רק בדיעבד, היא היוזמה של הישראלים מכל הגוונים ללכת לסייע לישובים בדרום ובצפון בתחילת המלחמה ולעשות זאת בכל האהבה האפשרית מבלי לבקש תמורה. כשראיתי זאת כאן באייל בתגובות השונות, כמו זאת אליה אני מגיב, התרגשתי מאוד ואני מודה שהרגשתי כה נחות מהמתנדבים שאני לא כמוהם אוהב לתת או להתנדב. אפילו ההתנדבות היחידה בחיי במסגרת פר״ח הייתה על מנת לקבל מלגה. אבל אין צורך ללכת לטרגדיות המקומיות כדי לזכור שהציונות עצמה היא בריחה מהערים אל השדות, אל הקיבוצים, אל האדמה המצמיחה חיים, אל הטבע. הם אותם החלוצים, הם הילדים של בני מעמד הביניים, שנטשו את הערים הגדולות, את כל היתרונות שהעיר מספקת לתושביה, לטובת עבודת כפיים קשה וכפויית טובה.
רבים חולמים או שרים על האחדות היהודית או למצער האחדות הישראלית, אבל גם אם נדמה לנו שאלו הן חלומות באספמיה, כאלו המתחרזים כחרוזים הוזים, עם משקלים רזים, המהלכים כמו ברווזים. וגם אם יש כאלו שברגעי היגון יאמרו לנו שאין אחדות בין היהודים וכי זיקה משותפת לעבר ושנאה קולקטיבית אל דתך וגורל מר כמוות לא תוליד לעולם זהות כנה, ואם היא תואחד לה בצער ויגון, הרי שזאת תהיה בהכרח זהות מזויפת ושקרית כמו כל החיים שבנינו כאן בעמק הבכא. או אז לפחות נזכור כי ברגעי המשבר הקשים, יש כאלו שכן מצליחים איכשהו ליישר את התדמית הסנובית הזאת שבה אדם לאדם זאב.
———
ליובל, הטקסט הבא לא ממוען אליך אישית (אני יודע שאתה מעדיף כך ולכן אני מציין זאת בריש גלי), אלא אני פשוט משתמש בחלק מתגובתך העוסק בהתנדבות כאסמכתא לחלק מתגובתי וזאת מאחר ולא מצאתי תגובות אחרות למרות שאני זוכר שכן היו תגובות שציינו את רוח ההתנדבות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש