|
||||
|
||||
אני תמיד אוהב לעיין בתגובות לפני שאני נכנס לתוכן הראיון. לא יודע אם זה נכון לעשות זאת כך או לשמוע ראיון ורק לאחר מכן להכנס לתגובות. אבל אני מוצא את עצמי לא שולט על עצמי בעניין הזה. ולבנתים שמעתי 45 דקות מתוך כשעתיים. עושה רושם (לבנתיים) שהמראיין לא יודע לראיין (בניגוד לקובן - שיודע להקשיב ולסחוט את הלימון הכבוש),לא יודע איך למקסם את הרגע הזה שבו אישיות ציבורית חייבת לדבר ולפעמים אומרת יותר מידי. לקטוע כל הזמן את המרואיין, נותן למרואיין הרבה זמן לחשב את מילותיו מחדש שכן הוא חייב לחזור לנקודה שהוא היה או בא, ובמקרה הטוב לדלג על הנושא ולעבור לנושא אחר מה ש'מציל אותו' ואפילו מאריך את הראיון ונותן 'בשר'. |
|
||||
|
||||
זה סוג ראיון אחר. מתאים פחות לפוליטיקאים שאתה רוצה לתפוס אותם אומרים שטויות ויותר לפוליטיקאים בדימוס שאתה רוצה להבין על מה הם חשבו כשהם עשו שטויות. |
|
||||
|
||||
הפוליטיקאים בדימוס, התכוננו מן הסתם וכבר גיבשו את המתווה של ליבת השאלות המהותיות שיכולות להשאל לאור שאלות/קונספירציות העבר. מה שאולי מחייב מראיין יותר מיומן ומנוסה ולא כל עיתונאי עם מיקרופון ומצלמה. |
|
||||
|
||||
אני מסכים. האם בלימודי עיתונות נותנים דגש מספיק על תורת הראיון (אם בכלל מלמדים משהו כזה)? לפי התוצאות, לפחות בארץ התשובה שלילית. |
|
||||
|
||||
סביר להניח שזה מסויים מתוכניות הלימודים, אבל זה נראה חלש. ד״נ - מה עושים שהמרואיין נותן התניות מראש - מה לא לשאול ואם המראיין מסרב, אז המרואיין יפנה לערוץ תקשורת אחרת וכך הערוץ מפסיד את האייטם? שמעתי פעם פוליטיקאי בדימוס שאמר באיזה ראיון למראיין שהסיכום עם העורך שהוא לא ישאל על סוגיות מסוימות. |
|
||||
|
||||
למיטב ידיעתי זאת פרקטיקה מקובלת למדי. אני חושב שזה רע הכרחי מהסיבה שפירטת, אבל גם במסגרת מה שהוסכם עליו נראה לי שבהמון מקרים המראיין מחמיץ הזדמנויות להפיק משהו יותר מעניין מצרור קלישאות משומשות, שלא לדבר על מראיינים שפשוט לא טורחים ללמוד את העובדות לפני הראיון, ומי שראה ראיון או שניים של נתניהו באנגלית בטח יודע על מה אני מדבר (''המצב בישראל הוא שהשופטים בוחרים את השופטים'' הוא משהו שזכור לי כי בזמן אמת קיויתי שמישהו ילחש למראיין באוזן שזה שקר והוא יעמת את נתניהו עם העובדות, מה שכמובן לא קרה). |
|
||||
|
||||
נדב פרי הוא מראיין מיומן למדי. אני לא בטוח שזה תמיד רע לשמוע את המתווה שהמרואיין הביא איתו מהבית. |
|
||||
|
||||
יכול להיות שזה אפילו מצויין. אבל בשביל להציג את המתווה ללא ביקורת או ניסיון לבקר, אפשר פשוטה לעשות מצגת עם הנחייה. |
|
||||
|
||||
זה פחות מעניין, בגלל שמצגת לא מאתגרת את המציג (לא במובן של נסיון לתפוס אותו בפליטת פה, אלא במובן של נסיון להוציא ממנו את מה שהוא חושב במושגים שגם אחרים יכולים להבין) |
|
||||
|
||||
׳נסיון להוציא ממנו את מה שהוא חושב במושגים שגם אחרים יכולים להבין׳ - כלומר, להנגיש ולחדד את תורתו/השקפתו של המרואיין כלפי המאזינים/הצופים בצורה שתהיה ברורה גם להדיוטות שלא בקיאים בז׳אנר הנדון. אבל, מה קורה אם במהלך ההנגשה המראיין מגלה סתירות או אי אמירת אמת, או ניסיון להסתיר כשלים בעמדותיו, האם גם אז ההנגשה תוכל לבוא לידי ביטוי ? ואם כן איך? ככלל - ככל שאתה מעמעם את המורכבות של הדיון לטובת ההנגשה, אתה נאלץ לשייף דקויות, לעגל פינות, להסתיר סתירות, ולאפר את ההשקפה כדי שהיא תהיה יפה וברורה. הליך הנגשה כזה יותר גרוע, מקיום ראיון נשכני שפחות מונגש מאשר ראיון שיקומי שכן מונגש. |
|
||||
|
||||
לא קשור רק להדיוטות, גם לעובדה שלפעמים אנשים שונים מתנסחים בצורה שונה. אם המראיין מגלה מוצא שעמדה מסויימת נראית לו סותרת את עצמה (או את העובדות בשטח) אני מצפה ממנו לשאול שאולת הבהרה. לפוליטיקאים פעילים יש לפעמים אינטרס להסתיר סתירות ולהמציא שקרים, לפוליטיקאים בדימוס לא צריך להיות אינטרס כזה. אם מדובר באי אמירת אמת שהיא לא שקר לבן (״אני קורא את מלחמות היהודים של פלביוס״ או ״אני אוהב לשתוף כלים״) בהחלט אפשר לשאול אותו על זה או שקר שנובע מבטחון דשה. אם מדובר בשקר גס ומכוון, אז אין לראיון טעם (לדעתי). |
|
||||
|
||||
אולי אנחנו מחמירים עם ראיון מבושל אבל חשוב לזכור שככל שהמרואיין מעמיד תנאים לעצם הראיון, והמרואיין חשוב למראיין, אפשר לתת למרואיין את הזכות הראשונית לקבוע על אילו נושאים אפשר לראיין אותו ואפילו לתת למרואיין לחבר רשימת שאלות שרק עליהן הוא מתכוון לענות במהלך הראיון. מראיין נבון, יעשה שיעורי בית הן לפני הראיון והן לאחריו ויסרוק את המרואיין בכל נושא, ווככל שתשובות המרואיין לשאלות שהוא עצמו חיבר, סותרות את המציאות, הרי שהמראיין ניצח את המרואיין אם לאחר הראיון, המראיין יכניס נספח הבהרות לראיון ובו הוא יפרוש את הסתירות תוך כדי ציון העובדה שהמרואיין עצמו חיבר את השאלות. גם תשובות מעורפלות שיכולות להישמע כן או לא הן תשובות סותרות שכן הן מעידות שהמרואיין יכול היה לענות בצורה ברורה, אבל הוא העדיף לערפל כדי להסתיר את המידע. היתרון שהמרואיין קיבל זהו בעצם יתרונו של המראיין שיכול גם לאחר הראיון לחשוף את הקלף שלפיו המרואיין חיבר את השאלות ואולי זה עדיף על ראיון שבו המראויין יבין שעשו לו אמבוש והוא יחתוך את הראיון עוד בראשיתו. |
|
||||
|
||||
אני חושב שגישת המראיין ניצח את המרואיין היא גישה שמתאימה לסוג מאד מסוים של ראיונות. סוג אחר הוא סוג שהוא לא משחק סכום אפס בו שני הצדדים יכולים לנצח או להפסיד. (אתה מתכוון למשהו כמו בסוף הראיונות של Leading - כמו זה למשל?) |
|
||||
|
||||
פתאום עלתה במוחי המחשבה שאולי צריך להכשיר חוקרים המשטרה ובשב''כ להיות מראיינים באמצעי התקשורת. הרי המומחיות שלהם היא לזהות התחמקויות, שקרים וחוסר עיקביות, ולדעת ללחוץ במקומות הנכונים כדי להגיע אל האמת (אני מציע להסתפק, בינתיים, בלחץ מילולי. לחץ פיזי מתון יגיע רק בשלב הבא של הדמוקרטיה שלנו ורק כלפי מגזרים מסויימים). |
|
||||
|
||||
כלומר, ביום מראיין תמים ובערב מאיים אלים ? גם זה רעיון. |
|
||||
|
||||
זה יהיה בערך כמו ללמד אותם לבשל בשביל להכין לנחקרים ארוחות שף ואז הם יגלו להם את כל סודותיהם הכמוסים. |
|
||||
|
||||
בכל פעם שראיתי/שמעתי הקלטות מחקירה של משטרת ישראל לא התרשמתי שיש להם מומחיות כלשהי. |
|
||||
|
||||
אז בטח אין להם . |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |