בתשובה לאריק, 20/10/24 12:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הקישור מאוד רלוונטי לעניין וגם לתגובה הבאה אחריך. בגלל שקבעתי דברים אני לא יכול לסיים לקרוא אותו עכשיו ולבחון עד הסוף . אבל מה שאני בוחן בינתיים זה שנראה שבזמן שאחרים יסיימו דיון דרך ההתמודדות הטבעית שלי כשהעניינים מתחממים מדי והתקשורת לא טובה היא לדבר מעל הראש של הצד השני. שתי הגישות הללו הן זה דבר שאני חייב לברר לעצמי פסיכולוגית כדי להבין אנשים. מה עומד בבסיס של הגישה שלך? חוסר היעלבות כי הדיון לא אישי? ושל הזמנית שם הפוך? יכול להיות שזה עד כמה הדיון נתפס כשיח אישי או אינטלקטואלי מרוחק? לא יודע.. סתם מחשבות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כאן באייל נראה לי שיותר חשוב לי ללבן סוגיות מאשר להיעלב. אם לנסות ניתוח פסיכולוגי (בלי אחריות) אז הציפיה שלי היא שכשצד אחד מתרגז, הצד השני יפייס אותו. משום מה התפיסה שלי היא שאם צד אחד מתרגז אז יש לו סיבה טובה (מבחינתו), ואם שני הצדדים מתרגזים אז זה שהתרגז פחות צריך למחול על כבודו. כנראה שאני איש פשרות. היתה תקופה בצעירותי שלא הייתי מתרגז בכלל. ואז, כדי שלא אתפס כמי שאפשר לדרוך עליו הייתי מציג, בסיטואציות שידעתי שמקובל להתרגז בהן, מראית עין של התרגזות. אבל תקופה זו חלפה מזמן. לכל אחד יש משהו אחר שמקפיץ לו את הפיוז. כשקוראים לי אידיוט זה לא מפריע לי אבל כשקוראים לי שקרן כן. אולי כי אני לא מושקע רגשית בלא להיות אידיוט אבל כן מושקע בלא להיות שקרן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מזדהה. מוסיף שלדעתי אפשר להכניס אישי לוויכוח אבל רק במודעות מלאה ובזהירות מסוימת.. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |