|
אני לא יודע אם האייל הוא מקום טוב לחפירות על ג'ודו והיאבקות, אבל פעם היה כאן דיון 2273 ערני על אמנויות לחימה, ומקום אחר אין לי, אז אנסה.
כבר הרבה אולימפיאדות אני צופה אדוק בג'ודו (ולא רק באולימפיאדות, אבל לא יצאתי מגדרי למצוא הזדמנויות אחרות). אלא שבטוקיו התחלתי להרגיש שזה לא זה, ועכשיו בפריז כבר נהיה לי ברור: זה ספורט לא נעים לצפייה, ואפשר אפילו לומר במשבר חוקתי מתמשך. הרושם הזה התחדד כשצפיתי בטוקיו בספורט-אח של הג'ודו, היאבקות (בפרט, היאבקות בסגנון חופשי), ומצאתי אותו דומה אבל הרבה יותר יפה. (יש גם היאבקות יווני-רומי, פחות דומה לג'ודו ופחות יפה מחופשי). להבהיר, אלה התרשמויות של הדיוט מוחלט, מאוד אשמח אם מישהו שיותר מבין ממני, או סתם נהנה מג'ודו יותר ממני, יתווכח איתי. כמו כן, ביום שני הקרוב מתחילות תחרויות ההיאבקות באולימפיאדה, אני אצפה באדיקות (מקווה שישדרו ביורוספורט. בערוץ חמש הישראלי אני מניח שלא, ועוד על כך בסוף החפירה), אתם מוזמנים גם.
הבעיה בג'ודו היא שרוב גדול של הנצחונות מושגים בהתקפות-נגד (ניצול התקפה של היריב נגדו). כתוצאה מזה, יש תמריץ שלילי חזק מאוד להתקיף. זה ברור גם לקברניטי הענף, כי כל כללי ניהול הקרבות נועדו לאלץ את הספורטאים לתקוף (אם לא תוקפים מקבלים עונש, ובסוף מפסידים בסוג של הפסד טכני). האילוץ הזה די עובד, הם כן מצייתים ותוקפים, אבל רוב הזמן לא תוקפים עם כל הלב (כי כמה שההתקפה היא יותר "מחויבת", יותר מסתכנים בהתקפת-נגד). במקום זה רוב ההתקפות הן חלשות, ונהיות סוג של מאבק אמינות מול השופטים (כן תקפתי באמת, לא תקפתי באמת).
בעיה שנייה היא שקרבות לא מוכרעים על כמה מהלכים קטנים, אלא על מהלך אחד גדול. זה עובד לא טוב עם הבעיה הקודמת, כי זה מגדיל עוד יותר את הפחד להתקיף. אז מה שקורה בקרב טיפוסי הוא פרק זמן של גישושים מלאי פחד, התקפות חלשות שלא מביאות לכלום, ואז התקפה אחת חזקה שאו מצליחה או נענית בהתקפת נגד מוצלחת, והקרב נגמר. כשיש פער רמות ניכר בין שני הנאבקים אין בעיה: אחרי דקה, נניח, הטוב מוצא את הרגע שלו ומנצח את הפחות טוב. אבל מה קורה כשיש פער רמות קטן? מה שאני רוצה שיקרה הוא שתהיה אפשרות להוכיח עליונות גם בקטן, וזה לא כל כך עובד. נראה שהניצחון במקרים רבים קרוב למקרי - קרוב מדי לטעמי (אולי זה דומה לכדורגל). ולעתים קרובות גם מי שבירור פחות מיומן מצליח לנצח, וגורם (לי) לתחושה של חוסר הוגנות.
פעם דווקא היו "נקודות קטנות" (מי שזוכר, קוקה ויוקו). ביטלו את זה, ומסיבה טובה - זה היה סובייקטיבי מדי לשיפוט, וקרבות שמוכרעים על שיפוט שנוי במחלוקת אף אחד לא רוצה. עדיין יש ווזארי - נקודה שלא גומרת את הקרב, רק שתיים כאלה גומרות אותו. אבל צפיתי בינתיים בעשרות קרבות באולימפיאדה הזו, בערך במחציתם הושג ווזארי בתחום הזמן הרגיל - ונדמה לי שבאף אחד מהם זה שהיה בפיגור לא הצליח להפוך את הקרב. אפשר להבין למה לאור הנקודה הראשונה - זה שביתרון כבר לא ממש חייב לתקוף חזק, לזה שבפיגור לא נותרת ברירה אלא להתקיף חזק, והראשון פשוט יכול לחכות להזדמנות שלו להתקפת-נגד.
אז מה עובד טוב יותר בהיאבקות? זה מאוד דומה: נקודות על הפלות, רצוי על הגב, וריתוקים (בג'ודו יש גם חניקה ובריח, בהיאבקות גם על גלגול). המיומנויות הן במידה רבה אותן מיומנויות. גם בהיאבקות מוטיב חזק מאוד הוא ניצול תנופת היריב, ומכאן התקפות נגד, ומכאן תמריץ שלילי להתקיף. גם בהיאבקות החוקים מתמודדים עם זה על-ידי עונשים על פסיביות. אבל בהיאבקות אני רואה ללא הרף התקפות חזקות, אקטיביות ואפקטיביות. למה?
אני חושב שהסיבה היא ששני הבדלים שרירותיים למדי בחוקים עובדים לטובת ההיאבקות. אחד הוא שלא ממהרים לתת ניצחון על מהלך אחד גדול, והשני הוא שנותנים נקודות על יותר סוגים של דברים. אירועי הנקודות בג'ודו שאין בהיאבקות - חניקה ובריח - הם נדירים (סדר גודל של אחד מעשרה קרבות. משהו כזה). אירועי הנקודות בהיאבקות שאין בג'ודו קורים כל הזמן: גלגולים, הפלה על הבטן, השכבה על הגב גם אם אינה בשליטה מלאה. כלומר, הם קורים כל הזמן גם בג'ודו, אבל לא נחשבים לכלום: הם רק הכנה לאירוע אמיתי, או אפילו אירוע שלילי (התחמקות). כחובב צפייה בהיאבקות, הצפייה בג'ודו מתסכלת מבחינה זו: יש הטלה יפהפייה, תוצאה של יוזמה ויכולת, והיא לא שווה כלום כי המופל הצליח להתגלגל באוויר וליפול על הבטן. או שאחד עבד קשה על הקרקע כדי להפוך את יריבו מהבטן לגב, והצליח - אבל היריב השלים גלגול שלם חזרה לבטן וכלום. תנו נקודות! בהיאבקות כל אלו היו נקודות - לא המון נקודות, אבל במצטבר אלו נקודות שמכריעות קרב. כך אפשר לראות קרבות מלאים באירועים חיוביים, בנקודות לשני הצדדים, ובמהפכים. לבסוף, פערי הנקודות משכנעים מאוד בהיותם פערי יכולת.
למרבה צערי, אם אני מבין נכון היאבקות לאט לאט יורדת בפופולריות שלה בעולם, וג'ודו לאט לאט עולה. שלא לדבר על ישראל. אני לא מבין את זה. יש לי השערה פרועה מאוד שהסיבה הוא הבדל אחד נוסף בין השניים: הבגדים. בג'ודו יש חליפות רפויות, בהיאבקות בגד גוף צמוד. בעיני כצופה זה עוד יתרון ענק להיאבקות: הרבה יותר קל לראות ולהבין את הניואנסים של המאבק הגופני. אבל אולי לדור של היום, מאבק גופני בבגד גוף צמוד כבר לא נראה אסתטי לצפייה, ולא נעים להשתתפות?
(עם זאת, ועם שרידי הפטריוטיות שעוד נשארו לי, אני בכל זאת ממשיך לצפות בג'ודו בשביל הישראלים. בהצלחה ללניר, פלצ'יק והרשקו, ולכל קבוצת הג'ודו של ישראל בטורניר הקבוצתי!)
|
|