 |
|
 |
||
|
||||
 |
היום, בהלוויה שלך, חשבתי על כל אשר אבד לי. ככה, בשבריר שניה, אבד לנצח. אבד לעולם. אבד ליקום כולו. בכיתי. זאת תגובה שלא שיערתי שתעורר בי אי פעם. החיוך מעולם לא מש מפני כשהייתי במחיצתך. אני מקווה שאתה יודע את המשמעות של מי שהיית בשבילי - אדם נדיר שכמוהו לא הכרתי עוד, וספק אם אי פעם אפגוש מישהו דומה לו. סליחה, עידו, על שלקחתי אותך כמובן מאליו. אם רק הייתי יכול לגמוע עוד לגימה מהידע שלך, מכל הטוב שבך, שלא היה בו כל דופי... אבל פספסתי את ההזדמנות, ואני לא אסלח לעצמי על זה אף פעם. אולי אתה תוכל. להתראות, אלעד. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |