 |
אז מה? מערכת הארץ רשאית להחליט את מי לפרסם ומי לא. בעבר מצאתי את גדי טאוב אינפורמטיבי למדי. אבל גם אז הוא היה די משמים בכפייתיות שלו לנושאים מסויימים כמו מאבקו בלימודי המגדר ובפוסט-מודרניזם ותמיכתו בטראמפ. אני לא מצאתי שהעיתונים האחרים התנפלו על כתיבתו כמוצאי שלל רב.
איני צופה בערוץ 14 מטעמי בריאות. בפועל, איני מוצא צורך בכך. די לי ביוצאי ערוץ 14 המתפזרים כתפוחים רקובים בערוצים אחרים. אצל כולם, גם אצל היותר נקיים, אני מוצא בלבול גמור בין הצורך להביא מידע אמין לציבור לבין הצורך חשמש כיחצ"נים של אישים או זהויות.
אני לא יודע אם זו אשמתם או לא, אבל המחלה הזו אינה אקסקלוסיבית להם (ע"ע חסון בערוץ 11) או למחנה הימין.
אדייק ואומר שהטענה שלי אינה כנגד הזדהות פוליטית של השדרים והמגישים. אם אדם מוצא לנכון להזדהות אין בכך פסול. הבעיה היא שאלה של מידה ותפקוד. האם אתה עיתונאי או יחצ"ן/דובר.
לפני ימים ספורים צפיתי ב-CNN בכריסטיאן אמנפור מנהלת ויכוח בין חברות פרלמנט מרוסיה ואוקראינה בשאלת המעורבות של אוקראינה בפיגוע בקרסנודר. חברת הפרלמנט הרוסית היתה דמות הזוייה שנלקחה הישר ממושבי חברות הקומסומול מעידן סטלין. בין היתר היא מצאה לנכון לרטון על "אירופה וכל הלסביות שלה". אמנפור נתנה לה לומר את דבריה ללא שום התיחסות או אפילו שום הבעת פנים מיוחדת. הצופה המשכיל הבין שכאן העניין הוא הדובר עצמו ולא המסר שלו. הבעיה הרי אינה מה שיש לסטרוק או לביש גד"א ממשרד ההסברה להגיד, אלא עצם העובדה שהן הגיעו למשרת שר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש