בתשובה להפונז, 21/03/24 12:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הרבה יותר מעניין מאשר לדון בחלוקת אחריות היסטורית, לדון בשאלה האם ניתן לכבוש את עזה. (מדוע עוצרים ברבין ואוסלו? אפשר ללכת לבגין שהסכים להחזיר את סיני והותיר את רצועת עזה בשליטת ישראל). יש שתי תכניות שאני יכול להבין: גישה א: יש להשליט ברצועה אנארכיה ומצוקה הומאניטרית. האוכלוסיה הפלשתינאית תהגר מרצון ומאחזי מתנחלים וישיבות הסדר יוקמו על החורבות. (גישת לוין-מוטריץ-בנגביר) גישה ב: ישראל מתכוונת לשמור על נוכחות צבאית בשטח או לפחות על העדרו של כוח חמוש פלשתינאי. השלטון האזרחי ברצועה יהיה בידי כוח שיטור מקומי-ערבי-בינלאומי. (גישה המיוחסת לנתניהו ואחרים). אני מניח שאף אחת מן הגישות לא תהיה מקובלת במרחב הבינלאומי. אבל לפחות במישור הפנימי יהיה אפשר לברר אם הציבור הישראלי מוכן לשלם את המחיר. הבעיה היא שנתניהו משיקולים פנימיים צריך להחזיק בשתי הגישות גם יחד. התוצאה היא סוס שתוכנן ע"י ועדה. מין ג'ירפה שאף אחד לא תומך בה מפני שלא יודעים במה בעצם תומכים. כדי לתמוך באי המדיניות הזאת מבטיחים לציבור איזושהי תמונת ניצחון הממתינה מעבר לפינה. עכשיו תבחרו בעצמכם את התואר הראוי למי ששוגה באשליות האלו. צה"ל נאבק בטרור באיו"ש עם שת"פ של חלק מן הפלשתינאים, כבר שנים רבות, ללא שום סימן של הצלחה. וכל הסיפור הזה מתרחש בצל של שני איומים קרדינליים: איראן גרעינית וחזבאללה חמוש בטילים רבים, חלקם מדוייק, מאיים על העורף הישראלי. מה לעשות? אני מניח שמי שיכול יודע מה. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |