 |
|
 |
||
|
||||
 |
זו היתה שנת השיא שלי בקריאת ספרים (אולי עקב פרישתי משוק העבודה ואולי לא): 1. תמיסת שבעת האחוזים, ניקולאס מאייר 2. ג'ונסון 38, אביבית משמרי 3. זעקי ארץ אהובה, אלן פטון 4. 15 סיפורי מופת, אגאתה כריסטי 5. הנוסע הסמוי, ז'ורז' סימנון 6. מיתוסים פוליטיים ערביים, עמנואל סיוון 7. ראשית: פעמים ראשונות בתנ"ך, מאיר שלו 8. שבע מידות רעות, מאיה ערד 9. אל תגידי לילה, עמוס עוז 10. סנטרל פארק, גיום מוסו 11. קנאת סופרות, מאיה ערד 12. סינדר, תולדות הלבנה, מאריסה מאייר 13. חרדתו של המלך סלומון, גארי רומן 14. צפע בידי, ארוה באזן 15. כס הכסף (מסיפורי נרניה), קיי אס לואיס 16. משחק הראיות, ליעד שוהם 17. ספר האשליות, פול אוסטר 18. ספרד, אנטוניו מוניוס מולינה 19. יום הדין, ליעד שוהם 20. הברנש הקטן, מנדלי מוכר ספרים 21. הקרב האחרון, קיי אס לואיס 22. שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב), ג'רום ק' ג'רום 23. ארוחת בוקר בטיפני'ס, טרומן קפוטה 24. משכילה, טארה וסטאובר 25. פלטרו ואני, חואן ראמון חימנז 26.מסדר זיהוי, ליעד שוהם 27. דור המדבר, רנה ליטוין 28א. חף מפשע, ג'ון גרישם 28ב. חיי, אוטוביוגרפיה, פ.י. את השניים האחרונים החשבתי כאחד בגלל שאת הספר של גרישם זנחתי לאחר 150 עמודים, והאוטוביוביוגרפיה של ידידת משפחה שהלכה לעולמה השנה, נפרשה על פני פחות מ-100 עמודים, אז החשבתי אותם ביחד כאחד. הספרים שהכי נהניתי לקרוא - של מאיה ערד, של ליעד שוהם ושל קיי אס לואיס. הספרים שהכי השפיעו עלי - משכילה, ספרד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רשימה נאה, לאו דווקא בשל הפריט השני בה :-) אלא מפני שקלטתי שחלק לא מבוטל מהספרים בה הם ישנים ולא זמינים בחנויות או בדיגיטלי - משמע, אתה פוקד ספריות או ספריות רחוב (או ספסלי רחוב). ואפרופו מס' 20, מאיצה בכל אייל שיש לו פנאי להיכנס ולראות מה חדש בפרויקט בן יהודה ההולך ותופח (עם כל כתבי אהרן מגד, חנוך ברטוב, שולמית הראבן ועוד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בכלל לא אהבתי את ''שבע מידות רעות'' של מאיה ערד ונמנעתי מספרים אחרים שלה כתוצאה. סופרים ששונאים את הדמויות שלהם, זה לא בשבילי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד מתחבר - זה גם אחד הדברים שהכי מפריעים גם לי בספרים ובסרטים. עוד יותר אני לא אוהב זה מקרים בהם הכותב חומל על הדמויות, אבל פשוט מתענג על ההתעללות בהם. זו הסיבה שהפסקת את הספר של גרישם באמצע, למרות שהוא כתוב מצויין. הבנתי לאן הדברים הולכים ומה הוא מנסה להראות (המערכת דפוקה והאנשים הקטנים הם שסובלים), למרות שהוא כותב לטעמי. לפעמים אני לא שם לב עד שמאוחר מדי, ולעיתים רואים את זה כבר בעמוד הראשון, אבל יש בעלילה, בסביבה המתוארת או בדמויות ערך מוסף ומתגמל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |