בתשובה להאייל האנגלי, 12/11/23 20:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"פלסטין חופשית מן הים ועד הנהר" אומר דבר פשוט מאד: אין מקום למדינת ישראל. בין אם המפגינים מודעים לכך או לא, זה אומר תמיכה בחמאס ולא ברש"פ. בדיוק כפי שתמיכה בהתנחלויות פירושה תמיכה בימין ולא בשמאל. בכל מקרה די ברור כי הצד הישראלי מקבל הצגה עלובה למדי באמצעי התקשורת הבריטיים. למן היום הראשון, כאשר כאן עוד התבסמו מן הפרסום הרחב והמפורט שקבל הטבח בעוטף, שמתי לב שהעמדה של רשתות הנחשבות מהימנות (CNN, SKY) היא מאד פרו-פלשתינית. לא ראיתי שם דוברים של חמאס בכלל. כל הדוברים הפלשתינים היו מהרשות או פרופסורים ועיתונאים פלשתינים העובדים באוניברסיטאות ומכונים אירופאים. הללו התנערו באלגנטיות מכל קשר לחמאס והאריכו דברים על המצוקה הפלשתינית שהיא לדבריהם הרקע לטבח של החמאס. בשום מקום לא נתקלתי במישהו המבצע calling the bluff. אם אתה מדבר בשם עזה, אתה לא יכול לנתק אותה מן החמאס. משל יוסי ביילין היה מדבר בשם ישראל. אני עדיין לא מוכן להתמסר למסר שלך. אני לא יכול לקנות את ההיתממות ההומאניטרית של המפגינים. הם נראים לי די חמאסטאנים. אבל יש כאן נקודה שחייבים לעמוד עליה. כאשר המלחמה על עזה גובה את חייהם של 4000 ילדים עזתיים (לפי משרד הבריאות הפלשתיני), יש כאן שאלה כיצד צבא המתיימר להפריד בין חמושים ללא חמושים, מגיע למספרים האלו. יש כאן טיעונים שהאדם מן הרחוב מסרב לעסוק בהם. האם מספר הנרצחים משקף את חללי הנפלים הפלשתיניים? האם הדרך היחידה לכבוש עיר ערבית היא להרוס אותה מן היסוד? (כפי שעשה צה"ל בעזה והצבא האמריקני במוסול). לי באופן אישי אין ספק שמי שנושא באחריות לרצח 4000 הילדים הוא החמאס. הם פתחו באקט של טרור ג'יהאדי התאבדותי שנועד לזעזע את הסטאטוס קוו העזתי ולפתוח את שרשרת ההתפתחויות שבסופן חיסול מדינת ישראל. ברגע בו בחרו את הבחירה הזו הם חרצו את גורל הילדים למוות ולא חשוב מי בדיוק לחץ על ההדק. האם באותה מידה, אני יכול להיות סמוך ובטוח שהמספר הנורא הזה הוא המינימום האפשרי ומפקדי צה"ל שמרו על טוהר הנשק וזכרו שגם בשדה הקרב יש מי שמעורב ומי שלא מעורב? אני לא יכול להגיד זאת. נראה לי שסקטורים מסויימים בישראל מקבלים חינוך חמאסטני בין אם הדבר קורה בבית הספר, במפלגה או בבית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הם אומרים שהכוונה שלהם שונה. אם הם היו שואלים אותי הייתי מציע להם לשנות סיסמא. אם אתה שואל אותי הייתי מציע לך להתעלם מססמאות. אני חושב שאפשר לדבר בשם העזתים ובו בזמן לא לדבר בשם ממשלת החמאס. יובל נח הררי מדבר הרבה בתקשורת באנגלית, ודי ברור שהוא לא מדבר בשם ממשלת ישראל (מה גם, שמתברר שהתמיכה של החמאס בעזה, לפני השביעי באוקטובר, היתה בערך כמו התמיכה הישראלית בבן גביר). אחריות היא כמו פרסי פוליצר - תמיד אפשר לחלק עוד. אני לא מכיר נארטיב סביר שלא מטיל אחריות מלאה על החמאס. אחרי הכל, גם אם קונים את הנארטיב האנטי ישראלי במלואו, והישראלים הם באמת כל הדברים הרעים שאומרים עליהם, איזה הגיון יש בללכת ולדקור את הדב הישן? ולמה לדאוג למליון טילים ולא לדאוג למקלט אחד כשאתם ישנים ליד דובים? זאת אכזריות לשמה. מצד שני, ואני יודע שזה לא משהו ששומעים יותר מידי בישראל, נראה לי הגיוני שגם לישראל יש אחריות מסויימת. לא רק ישירות להרג והנסיונות הלא-תמיד-משכנעים להמנע מהרג, אלא בצמיחת החמאס. ולא רק במזוודות הדולרים וההימור על החלשת הרשות הפלשתינאית, אלא בחסימה של כל נסיון לגיטימי להעלות את המצוקה של הפלשתינאים בצורה לא אלימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מן הסתם לא באמת מבין בצורה טובה את הגורמים הפועלים באנגליה, אבל זה פועל גם להיפך. קשה מאד להבין מלונדון את המציאות המסוכסכת והפרדוקסלית של ישראל ושכנותיה. הדוגמה של יובל נח הררי היא טובה. תאר לעצמך שישראל היתה מיוצגת רק ע"י נח הררים למיניהם ולא ע"י חוטובלי ובנטים למיניהם. אתה מבין שזה היה נותן תמונה מאד "חיובית" של ישראל? ישראל היא מקרה קשה של מאניה-דפרסיה ולכן אני מציע לא לקנות עם העור והקרביים את התזה על נתניהו שגידל וטיפח את החמאס. המזימה הצינית והמרושעת של הימין להרוס את הרש"פ היא באמת מיסודות האידיאולוגיה של הימין. אבל לקשר את זה לטיפוח החמאס זה יותר קשור לשוליים הסהרוריים חובשי הכיפה ומסביב לבית בבלפור. המנוול יגיד לך שהרעיון לאלף את החמאס הוא של אהוד ברק ובני גנץ לא פחות משלו. אני חושב שמדובר בניפוח היסטרי של חוכמת בדיעבד. מי שמקבל את ההנחה שאי אפשר להלחם בכולם כל הזמן, מבין שהניסיון לחיות עם החמאס היה סביר לזמנו. בשנים האחרונות ובפרט מאז עסקת שליט, היה ברור שלא יהיה מנוס מכיבוש עזה ומיטוט שלטון החמאס. מה שהיה חסר זה נסיבות שיצדיקו בציבוריות הישראלית את המחיר. בא הפיאסקו של טבח 7.10 וספק את הנסיבות האלו. כל השאר הוא קנאות יתר ושמחת המעשה של אלו שעדיין לא הבינו שהמנוול כבר אינו הסיפור. הסיפור הוא המאבק ב-64. אני גם לא קונה במחירת חיסול את התיאור של "חסימה של כל נסיון לגיטימי להעלות את המצוקה של הפלשתינאים בצורה לא אלימה". הביטוי שנשמע הרבה בהקשר הזה הוא "כלא באויר הפתוח". אני לא חושב שזה מתאר באופן מהימן את המציאות. כל מסגרת מדינית היא באופן מסויים "כלא באויר הפתוח". לישראל, אפילו לזאת של המנוול, אין עניין בהטלת מצור על רצועת עזה. המצור היה תוצאה ישירה של התוקפנות של החמאס והניסיונות הבלתי פוסקים שלו להצטייד בנשק ולפגע בישראל. גם הניסיון הפלשתיני לתאר את הרצועה כמחנה פליטים אחד גדול, קרס, כאשר תושבי העיר עזה נאלצו לנטוש את בתיהם והתברר בלי ספק שהם רואים בהם בית ולא משכן ארעי של פליטים. נראה שהמחנה המתון ושוחר השלום קיים במידה כזו או אחרת בשני הצדדים. הבעיה היא שקיימים גם הציבורים שוחרי הקרב והטרנספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהמעשים של החמאס מדברים הרבה יותר חזק מהמילים שלהם. (לגבי השאר - נראה לי שחרגתי מהמנדט שלי) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |