|
||||
|
||||
אבל דווקא חוסר הסימטריה היא שמטריפה אותי. כרגע אנו במצב שגם שליש מתומכי הליכוד תומכים בסיום כהונתו של המנוול. האם הקצנה של העמדות נגד המנוול היא צו השעה? חבר הטיפוסים המגונים שה-64 שמו בכנסת, לא עושים שום סימן שבדעתם לקום נגד המנוול והם ורק הם יכולים להראות לו את הדרך החוצה. לא עדיף לנסות לקרב את המומרים החדשים כדי שישארו לצידנו כאשר תהיה הזדמנות להעמיד את המנוול למשפט הציבור, במקום להרחיקם באמירות קיצוניות ולא אפקטיביות? |
|
||||
|
||||
השאלות שלך נובעות מהנחת יסוד לא נכונה. הפוך גוטה. עקב לקח לחיים שלמדתי בנסיעה במונית1. הכעס שלנו על ההנהגה (ועל ביבי שבראשה) זה בדיוק הדבר שמקרב את המומרים. זה לא מה שמרחיק או ירחיק אותם. זאת משום שיש באמת על מה ולמה לכעוס וגם הם שותפים לתחושה. פוליטיקה זה גם רגש וחיבור של אנשים סביב אמוציות. לא רק רטוריקה ואומנות השכנוע. מי שלא מאוד (אבל מאוד) כועס על ביבי וחבורת המוקיונים (או לא יודע איך להביע זאת / לתת לזה לצאת החוצה), אפילו בימים האלה, ודורש מאיתנו להיות אנשים קרי רוח/מחושבים/מעונבים אחרי מה שקרה לישראל בשבת השחורה - דווקא הוא זה שיוצר תחושות של ניכור ומרחיק מומרים מתנועת המחאה. אם אנשי המחנה שלנו מתחילים להפסיק להתנצל על האמוציות שלהם, מסירים את הפילטרים המנומסים ומעזים להביע את איך שהם מרגישים (ולא רק את מה שהם חושבים), זאת תופעה מבורכת וסימן שאולי יצא מהמחנה האנמי הזה משהו. ____________________ 1 תגובה 762540 פיסקה אחרונה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |