|
||||
|
||||
עבר יום אחד וכבר העולם מתחיל להשמיע קולות אחרים. מי שחושב שיש לישראל כרטיס פתוח לעשות בעזה ככל העולה על רוחה טועה מאד. אמברגו מים, למשל, לא יגרום ליחיא סנואר יותר מדי נזק, אבל לנו הוא בהחלט יגרום. אני שומע הסברים לפיהם זאת יכולה להיות נקודת לחץ, משהו בנוסח מים תמורת שחרור אזרחים חטופים, אבל אלה חלומות באספמיה; מנהיגי החמאס הוכיחו פעם אחר פעם שסבל האוכלוסיה הוא בעיניהם מחיר סביר להשגת היעד, ומאחר שהסבל הזה משחק תפקיד חשוב בדעת הקהל העולמית הוא אפילו אלמנט *חיובי* מבחינתם. אז בניגוד להורדת הכפפות בענייני הפצצות ואמברגו הדלק והחשמל,שאותם אני לפחות מסוגל להבין, מניעת מים ותרופות היא גול עצמי, שלא נותן לי יותר מדי רוגע בשאלה איך תנוהל המלחמה הקשה שמצופה לנו. נכון שצריך לשמוע את רחשי לב הציבור, אבל אסור שאלה יקבעו את ניהול המלחמה. אולי החמצתי משהו, אבל משום מה לא שמעתי יותר מדי הרהורים בנושא מאף אחד מהמומחים והפרשנים. אולי אני מחמיץ משהו שכל האחרים רואים, אבל מנקודת מבטי התקווה היחידה היא ששוונץ ואייזנקוט יכניסו קצת שכל ישר לחבורה ההזויה שאמורה להוציא אותנו מהבוץ, או שזה הולך להיות רע מאד. ואני מתכוון מאד. |
|
||||
|
||||
בכל העולם כבר למדו את הטריק שמקשיבים למנהיגים מדברים בשפתם ולא באנגלית. כשגלנט ("השפוי") אומר משפט כמו: "הוריתי להטיל מצור מוחלט על רצועת עזה. לא יהיה חשמל, לא יהיה מזון, לא יהיה דלק, הכול סגור. אנחנו נלחמים בחיות אדם ואנחנו נוהגים בהתאם" אז כל העולם שומע ונזכר במילושביץ' וב-RTLM. כן, הדם רותח, אבל אנחנו באמת כל כך אטומים שאנחנו צריכים שאמריקאים יגידו לנו שמשהו כאן לא בסדר? איך זה שהדברים האלה לא עוררו שום ביקורת בישראל? |
|
||||
|
||||
יכול להיות שטעיתי, המשפט של גלנט יועד בדיוק בשביל לעשות את מה שעשה, ושזאת הדרך שלו לבקש מהעולם שיבקש מישראל לא להגזים. אם זה נכון הוא הרבה יותר חכם ממה שחשבתי. |
|
||||
|
||||
אני דווקא לא שומע קולות אחרים. האנטשימים לא יעלמו בקרוב, והצד הפרו-הערבי לא יהפוך את עורו בין לילה. שומעים אותם יותר ויותר, ונמשיך לשמוע אותם - אבל הם לא הפקטור החשוב כאן. מה שכן חשוב הוא שמסתמן שעמדת ההנהגה המערבית, באופן כמעט גורף (עד כמה שאפשר) אמצה את הקו האסטרטגי של מיגור הטרור החמאסניקי. יהיו כמובן קריאות לפעולות הומוניטוריות ולחץ על ישראל למזער פגיעה באזרחים וחפים מפשע1, אבל הערכתי החובבנית היא שלא רק שישראל קיבלה מנדט מלא למלחמה אגרסיבית בחמאס, אלא מופעל עליה לחץ כבד לעשות זאת. אין מה לבלבל זאת עם אהבת ישראל כמובן, זה האינטרס המערבי כרגע. הכוחות שארה"ב הזרימה (נושאות מטוסים לים, טייסות לאיחוד האמירויות) מעידות על כך, ובאותה הזדמנות מרגיעות אותי מאד. עדיין סביר להניח שיהיה רותח בחזית הצפונית, גם מול סוריה וגם מול לבנון - אבל ההסתברות למלחמה של ממש ירדה פלאים. וגם אם תיהיה, היא תעבור בקלות רבה יותר (עד כמה שמלחמות "עוברות בקלות"...). באותו זמן, יהודי ישראל מפחידים אותי ומגעילים אותי. הנאצים תוצרת בית שלנו עמלים בשומרון על חיקוי הצלחת החמאס בתמיכת הנציג שלהם במשרד הבטחון, וראש הממשלה מבהיר שנזדקק ל-3 אוגדות כדי להזיז את ישבנו מהכיסא, ושיהיה לנו בהצלחה למצוא אוגדה פנויה כרגע. אם הוא לא על סף ייאוש עכשיו, הוא יגיע לשם עוד רקע קט - והוא אדם חסר גבולות שאוחז בכל הכוח בזמן מצב חירום אמיתי. אותי זה מפחיד לא פתות מהאיראנים. 1 אצטרף בעצמי לקריאות האלה, ואני מתחיל כבר עכשיו. |
|
||||
|
||||
בפעם המי יודע אני יכול רק לקוות שאתה צודק. |
|
||||
|
||||
השאלה הגדולה היא, כמובן, מה זה אומר בפועל מלחמה אגרסיבית בחמאס תוך מזעור פגיעה באזרחים וחפים. (התשובה שלי: צריך לשמור על אותו עיקרון ותיק ולעוס, של מידתיות בין הפגיעה הצפויה באזרחים לפגיעה הצפויה בחמאס. מה היא המידה של המידתיות, לא יודע, אבל אני לא בטוח שהיא צריכה להיות שונה ממה שהיא היתה במערכות קודמות. היכן שזה אומר שלא נוכל להיות אגרסיביים כמו שהיינו רוצים, אז לא. ואם זה יהיה ההבדל בין סוג-של-ניצחון לסוג-של-הפסד, אז שנפסיד (ואני מניח שהסוג-של-ההפסד אין פירושו איום קיומי בטווח הקצר על ישראלים רבים, מעבר למה שכבר ספגנו.) |
|
||||
|
||||
אני מסכים. ואני מטיל ספק רב מאד אם הפסד באמת עומד כאן על הפרק, לפחות כל עוד חזיתות נוספות לא נפתחות. אני כל כך מקווה שאני לא טועה כאן. |
|
||||
|
||||
בסוג-של-הפסד התכוונתי למצב שצה''ל מפסיק את הלחימה כשהחמאס עדיין עומד על הרגליים בגלוי. מצב כזה, לאור הפתיחה, ייתפס על-ידי כולם כהפסד של ישראל. אני לא רוצה להמר על הסיכויים לזה, אבל זה נראה לי מאוד על הפרק, בפרט אם נימנע מפשעי מלחמה. |
|
||||
|
||||
צר לי לומר, אבל בניגוד מובהק למלחמת יום הכיפורים, שבה בסוף צה''ל הביס שני צבאות חזקים ומנקודת פתיחה איומה, והיה בדרך לאיים צבאית על בירותיהם - ואז אפשר לומר שבסוף הוא ניצח - אני לא רואה שום תוצאה שתיחשב נצחון. גם אם מדינת ישראל תעלים מחר את כל לוחמי החמאס מעל פני כדור הארץ, זה לא ישנה את העובדה שהיא - מעצמה גרעינית וצבאית בקנה מידה אזורי - לא מסוגלת למנוע מאלף טרוריסטים על ג'יפים לטבוח באלפי אזרחיה ביום מלחמה אחד. להפסיד כבר הפסדנו, רק לא ברור עוד בכמה. הדבר היחידי שיכול עוד להיחשב כסוג של הישג, הוא החזרה פלאית של כל החטופים בריאים ושלמים לבתיהם. |
|
||||
|
||||
לדעתי, אם בסוף הלחימה חמאס מאבד את השלטון, לצה"ל לא נהרגים חיילים רבים, וחזית הצפון נשארת מנומנמת יחסית, ואפילו אם כל בני הערובה נהרגים (ובלבד שזה יקרה מוקדם ונספיק להתרגל) - אז רוב הישראלים ירגישו / יתפסו זאת כניצחון. כהנמן לימד אותנו משהו על מה קובע את ההרגשה שלנו לאחר מעשה באירוע שנמשך זמן. (מיותר לציין, זה תרחיש פלאי לא פחות מחזרתם של כל החטופים בריאים ושלמים.) |
|
||||
|
||||
ומה כהנמן אומר על זה שהמון ישראלים מגדירים את מלחמת יום כיפור כמחדל איום ונורא למרות הסיום? לא ברור לי על מה אתה מבסס את התחזית הזו. |
|
||||
|
||||
צודק. אני חוזר בי מהתגובה האחרונה. אבל נחזור שתי תגובות למעלה, אתה בעצמך כתבת ש"אפשר לומר שצה"ל ניצח ביום כיפור", ואני עוד כמה תגובות למעלה כתבתי בכוונה "סוג-של-ניצחון". לצורך תגובה 762799, אפשר במקום "סוג של ניצחון" לדבר על "תוצאה צבאית מספקת, בהינתן המצב הנוכחי". |
|
||||
|
||||
אני נוטה להסכים שלכאורה מיטוט שלטון החמאס הוא 'תוצאה צבאית מספקת', אבל אני לא בטוח בכלל שברמת התחושה הפנימית של אזרחי ישראל היא תכסה על החרדה הקיומית שהתגלתה להם בכך שהמדינה לא מסוגלת להגן על אזרחיה. התחושה שלי היא חמורה מכך - הממשלה הנוכחית לא *רוצה* אפילו להגן על אזרחיה. לאור 11 החודשים מאז שנבחרה ברור כשמש שמה שמעניין אותה זה רק הכסף, כח וכבוד של חבריה, ובטחון ורווחת האזרחים הם כקליפת השום עבורם. אפילו להיפך - הם מוכנים במודע ובמכוון לפגוע בבטחון המדינה כדי לקדם את עצמם. לכן, קשה לומר, אבל התוצאה המספקת היחידה שאני יכול לדמיין היא שבעקבות הכשלון האיום הזה יעופו מחיינו כל אחד ואחת מה-64 שמרכיבים את הקןאליציה האסונית הזו ולא שעו לאזהרות הרמטכ"ל ומערכת הבטחון כשהרימו את אצבעותיהם בעד חוקי הדיקטטורה ועשו סלפי לעצמם במקום לעבוד עבור רווחתם וביטחונם של 9 מיליון אזרחים. ולכשתקום קואליציה שחבריה יעבדו עבור העם ולא עבור עצמם, זה אולי - רק אולי - עשוי להתחיל, לאט מאד אם בכלל, להשיב את האמון של העם בהנהגה שלו. ובמדינה שלו. |
|
||||
|
||||
חלק גדול מחברי הממשלה הם תלמידי “פורום קהלת” שדוגל בהפרטת כל דבר (חוץ מהתנחלויות) וההבטחה של בן-גביר לרישיון נשק לכל מי שהוסמך כרובאי 03 (מתנחלים פטורים אף מכך) בתנאי שאין לו עבר פלילי (בינתיים, וכמובן שמתנחלים פטורים גם מכך) היא דוגמה נוספת להפרטת הביטחון האישי. |
|
||||
|
||||
הדוגמאות והביטויים שנתת מדגימים את עירוב הקטגוריות והמושגים שעושים כדי להגיע לרציונליזציה של בהמיות וטפשות. לוקחים משהו שלקוח מן הטקטיקה ומנסים ליישם אותו באופן פשטני בתחום האיסטרטגיה. לוחמים בשדה הקרב נקלעים לפעמים לדילמה בין הצורך להגן על חיי אנשיהם לבין הרצון להימנע מפגיעה בחפים מפשע. כדי שלא נהיה עם של פושעי מלחמה אנו אכן צריכים אנשים שיחונכו לפי עקרון של מזעור פגיעה בחפים מפשע ולפי עקרון של מידתיות בין ההגנה על שלומם של הלוחמים לבין הפגיעה בחפים מפשע. החינוך הזה אין לו תחליף מפני שבשדה הקרב אי אפשר לשפוט מה הלוחם ראה או חשב. עכשיו באים כל מיני כותשים ומשמידים הבאים מבתי גידול של חוסר הומניות ומנסים לנסח איזושהי תורת לחימה אסטרטגית לפיה כל אזרח פלשתיני הרוג הוא מציל חיי חייל יהודי ועוד קו בתמונת הניצחון היהודי. ההיגיון של תורת הלחימה הזו הוא איגיון. כל הבבוניסטים והמתחכמים של "תרימו מסוקים" צועקים "דאחייה, דאחייה" כמו שהמוסלמים צועקים "חייבר,חייבר". האם כתישת הדאחייה חיסלה את היזבאללה? האם הדאחייה לא הפכה את החזבאללה לארגון הצבאי החמוש עד קצות הצפרניים בנשק ארוך טווח והמאומן ביותר במזה"ת? כל האסטרטגים הללו מתעלמים מן התסריט הנפוץ של פגיעה במאות אלפי אזרחים חפים מפשע עם פגיעה שולית בלבד בכוח הלוחם החמאסי. כולם יודעים שחלק משמעותי מן המערכה הוא קרב על התודעה והנה באים הבבוניסטים ומנחיתים לעצמנו תבוסה בקרב בהבל פיהם. לא די להם בהרס בית חייהם של מאות אלפי תושבים, צמאי הדם והנקם לא יסתפקו בפחות ממיליוני פליטים ורצוי גם נהרות דם שישטפו את הרחובות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |