|
||||
|
||||
התחילו למחוק כאן תגובות ארוכות מדי? מזל שאני במצב רוח לאקוני לאחרונה. אין (כמעט) ויכוח על כך שהמדינה צריכה לעזור למשפחות (חד הוריות או לא, זה לא משנה) עניות במידת מה. הויכוח הוא על צורת הסיוע - ההדרגתיות של גודל הקיצבה לפי מספר הילדים, עליה כבר נשפכו הרבה פיקסלים כאן, והיחס לאלה שבוחרים בעוני כצורת חיים (מה שאת קוראת "בחירה בלימוד תורה"). אם חד-הורית שיולדת עשרה ילדים ומקדישה את חייה ללימוד תורת הזן ראויה, בעיני, לאותו יחס, ואותה קיצבה, כמו האברכים, אבל שנינו יודעים שאין הרבה כאלה. |
|
||||
|
||||
אם חד הורית בחרה חיי עוני גם בלי שתלמד תורה, אל תתממם. |
|
||||
|
||||
אם חד הורית - לפחות אלה שאני מכיר - עושה כל מאמץ לפרנס את עצמה ואת ילדיה לפני שהיא נסמכת על שולחני. אל תתממי. |
|
||||
|
||||
אם חד הורית בחרה בחיים שאינם תלויים באחרים (בגבר לצורך העניין). לפי דבריך, מי שנישואיה כשלו (באשמתה או שלא באשמתה) והיא מטופלת בעוללים, צריכה לשאת בנטל לבד? |
|
||||
|
||||
בדיוק. ממש כמו אותה אם, שבעלה לומד תורה והיא מפרנסת את ילדיה לבד. אם האם החד הורית קבלה על עצמה להיות בלתי תלויה, שתהיה כמו נטורי קרתה ולא תקבל קצבה. נשמע לך לא הגיוני? בטח, במגרש הביתי הכל נרא אחרת. |
|
||||
|
||||
אבל אותה אם שבעלה לומד תורה מקבלת קיצבה מהמדינה. אם חד הורית חילונית לא. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |