|
תודה על התשובה.
אני מסכים שחוסר האמון במערכת המשפט הוא לא מוצדק לגמרי ותוצר של מפעל בולשיט מכוון. אבל, על פניו המפעל הזה הצליח. גם אם ביטול עילת הסבירות יערער את יכולתו של בית המשפט למנוע החלטות לא סבירות של הממשלה, וגם אם שינוי שיטת בחירת השפוטים תגרום למינוי של יותר סולברים ופחות מזוזים (שזה רע לדעתי), נראה לי עדיף בית משפט פגום עם אמון ציבורי על פני בית משפט ללא אמון ציבורי. גם אם אתה צודק, ונראה לי שאתה צודק, שישראל תצא מזה מדינה מושחתת יותר וליברלית פחות, אני לא רואה איך מניעת פשרה תמנע את התהליך הזה. נראה לי שטקטיקה מוצלחת יותר תהיה לנסות לעקב אותו ולשכנע את הציבור בטמטומו.
אם המטרות של הקואליציה הן להגיע לפיצוץ (ואני מניח שזה המטרה של חלקם הגדול) כניסה למשא ומתן על פשרה לא תעקב את זה?
אני מתבונן על המכלול ומשוכנע למרות שלא מדובר על מחלוקת עניינית1 אפשר להגיע לפשרה שבא אף אחד לא יהיה מרוצה לגמרי.
ונגיד שההתנגדות הציבורית תעצור את התהליך (איך זה יקרה?) מה אחרי זה? מי השחקנים הפוליטיים שיתמכו בשינוי חוקתי שימנע מהמשך הפלסטליניזציה של החוקה הישראלית? כמה תמיכה יש להם בציבור? כמה תמיכה המחאה מייצרת?
יש הבדל בין העמדת פנים שהכל בסדר לבין אי כניסה למשא ומתן. נראה לי נכון טקטית לשלוח את ה"זרוע הפוליטית" למשא ומתן בזמן ש"הזרוע המעשית" תמשיך במחאה כמו שהיא.
1 משני הצדדית אגב. אני בספק כמה גנץ, ליברמן, לפיד, רגב, אוחנה ונתניהו באמת מאמינים במה שהם אומרים ולא היו אומרים את ההפך בנסיבות הפוכות. חלקם אף אמרו.
|
|