בתשובה ליהונתן בר, 01/06/23 10:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא נכנס לויכוח מפני שאנו מדברים במישורים נפרדים. אתה מדבר על קריטריונים של הישגי התלמידים בתחומי הלימוד השונים. התחושה הבלתי מנומקת שלי היא שבעבר ההישג הממוצע של התלמיד הישראלי (חינוך ממלכתי) היה טוב ואילו בתקופה האחרונה (נניח פוסט קורונה) יש הדרדרות מהירה. אני מדבר על איזשהו קריטריון כללי ולא מוגדר היטב של ביה"ס הממלכתי המסודר, בו ההבדלים בין בתי הספר השונים אינם קיצוניים ותלמידים אינם נדקרים בהפסקות ע"י סכינאים בני עשרה בנוסח המוכר בארה"ב וברוסיה. יתכן שאני שוגה באשליות אבל נדמה לי שבעבר לא היה תמריץ גדול להעביר ילדים מבי"ס אחד למשנהו, מפני שתלמיד טוב יכל להגיע לאקדמיה כמעט מכל בי"ס ורוב בתי הספר לא היוו סכנת חיים לתלמידיהם. גם כאן יש הרגשה שחלה הדרדרות. אני מקווה שאיני מסיט את הדיון לנושא תקשורתי-סנסציוני סתם, אלא נשאר בעניין עצמו מנקודת מבט שונה. אני חושב על הסיפור של חרמות על תלמידים. אני לא זוכר דברים כגון אלו מימי תלמודי. השאלה המנקרת במוחי למשמע סיפורי החרם בגילאים הצעירים מאד, שהגיעו אפילו עד השאת משואה ביום העצמאות, היא היכן הם המורים בכל הסיפור הזה? משהו רע מאד קרה למעמדם אם הם אינם מעורבים, אפילו כאשר הדברים מדרדרים עד סכנת חיים לחיי הילדים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. מבחן הפיז"ה שצוטט ע"י מכון שורש הוא מ 2018, שזה שנתיים לפני הקורונה. ב. כן, יכול מאוד להיות שלפני 20 שנה המצב היה יותר טוב. בתשתיות ציבוריות קורה לא-אחת שהמערכת מסוגלת להתמודד עד כמות מסויימת, אבל מעבר אליה - לא. האוכלוסיה גדלה אקספוננציאלית אולם את המערכת ניתן להגדיל רק ליניארית. באופן דומה, גם מערכת התחבורה בישראל "הסתדרה" באופן סביר למדי, אבל בשנים האחרונות ניכר שהמצב מחמיר: תשתיות הכבישים הנוכחיות לא מצליחות להכיל את כמות הנוסעים, ויכולת נסועה שהייתה הגיונית בשנות ה 90 לא מתאימה לימנו. אם לפני שנים היו משכילים לבנות מערכות הסעת המונים (כמו מטרו) ולאפשר תחב"ץ בין-מטרופולינית בשבת המצב לא היה כ"כ גרוע; מערכת החינוך לא שונה מכך, קשה לה לשמור על איכות במדינה בה אוכלוסיית הילדים שגדלה הכי מהר במערב. ג. אולי סיפורי החרמות זה עניין תקשורתי? הרי פעם, מי היה מספר את סיפורו של התלמיד שעבר חרם? לא היה לו אמצעי תקשורת משלו, לא עיתון ולא תחנת רדיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חרמות: יכול להיות. הנקודה היא שאני לא זוכר שהיו דברים כאלו כאשר אני הייתי תלמיד. החרמה של ילד היתה מאד מאד מאד נדירה ולא היו מצבים שמישהו מוחרם ע"י כל הכיתה. יכול להיות שזה הטכנולוגיה, התקשורת החברתית, שעושה את ההבדל. ועדיין קשה להבין איך המורים לא מבחינים שההתעללות בילד מסויים עוברת את גבול הסכנה. יש פה הרגשה של אבדן שליטה, שהשלכותיה רחבים יותר מן התופעה בלבד. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |