בתשובה לאריק, 03/04/23 12:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נתקלתי בהתבטאות יוצאת דופן של הסופרת האיטלקיה נטליה גינצבורג העוסקת בקשר היהודי וחשבתי לשתף אותה אתך. ב-1972, זמן מה לאחר טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, פרסמה גינצבורג בעיתון "לה סטמפה" מאמר שכותרתו "היהודים", ובו תיארה את יחסה ליהודים ולישראלים. בין השאר כתבה: נראה לי שאני מעורבת באופן ישיר בכל דבר הקשור ליהודים. אני יהודייה רק למחצה, מצדו של אבי, אבל תמיד חשבתי כי החלק היהודי שבי בוודאי כבד יותר ומעיק עלי יותר מהחלק שאינו יהודי. אם אני נפגשת במקרה עם מישהו ומגלה כי הוא יהודי, באופן טבעי אני מרגישה זיקה כלפיו. ייתכן אפילו כי לאחר רגע הוא ייראה בעיני בלתי נסבל, ובכל זאת נותרת בי תחושה של שותפות לדבר עבירה. נטייה זו נראית לי מוזרה ואין היא חביבה עלי כלל, משום שהיא מתנגשת בגלוי בכל מה שהאמנתי בו כל ימי חיי, מפני שאני עדיין טוענת כי אין זיקה בין יהודי ליהודי פרט לזיקה שטחית ביותר, מכיוון שאני חושבת כי כל בני האדם חייבים להשתחרר ממגבלות מוצאם. זה מה שאני חושבת, ובכל זאת אינני מצליחה להימנע מתחושה מוזרה ואפלה של קנוניה משותפת כאשר אני פוגשת יהודי. ... אחרי המלחמה אהבנו את היהודים שעלו לישראל והרגשנו אהדה כלפיהם, מתוך מחשבה כי הם שרדו למרות הניסיון להשמיד אותם, וכי איבדו את ביתם ואינם יודעים לאן ללכת. אהבנו את זכר הכאב שנשאו עמם, את השבריריות שלהם, את ההליכה חסרת התכלית ואת הכתפיים השחוחות מפחד. אלה תכונות שגם כיום אנו אוהבים בבני האדם. הופתענו מאוד כאשר נעשו לעם חזק, תוקפני ונקמני. קיווינו שיקימו מדינה קטנה ולא חמושה, רודפת שלום, קיווינו שכל אחד ואחד מהם ישמור על חזותו השברירית, המרירה, המהורהרת, הבודדה. ייתכן שזה לא היה אפשרי. אבל השינוי שהתחולל בהם היה אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו." אני חושב שעמוקים הדברים מאד ומחייבים הסבר איך הם קשורים לכאן. במשוואה של היהדות כלאום ודת, אני חושב שאתה מעריך בחסר את חלקו של הלאום. בהיות העם היהודי גולה, תפסה הדת מקום יותר ויותר בולט ביהדות בגלל העדר היסודות המקובלים של לאומיות: טריטוריה, היסטוריה ומסורת משותפת. מאז הולדת הציונות החילונית נולדה גם התקווה ללאומיות נורמלית יותר שבה הדת מצטמצמת למקום טבעי יותר ואינה הופכת לחזות הכל בנוסח הפונדמנטליסטי. מדברים אנו על מה שגדי טאוב, אינטלקטואל הבית של הגוש האפל, מכנה בלשונו הארסית "אומת הנטפליקס המעופפת". מתברר שאפילו אנשים שהם יהודים חלקיים וחסרי קשר לדת, נגועים באותה זיקה אמורפית לקולקטיב היהודי. כאשר אתה מדבר על הזיקה לדת ולמסורת היהודית, חובה לציין שהללו אינם מחוברים בחבל טבור לדת היהודית במובנה התאוקרטי והרדיקלי. בהקשר הפוליטי והעדכני אנו נאלצים לבחור בין הבנים התם ושאינו יודע לשאול לבין הבן הרשע. כנגד שני הבנים האחרים, הבן הרשע שלנו הוא רשע כפול ומכופל. לא זו בלבד שהוא אומר "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ" הוא גם טוען "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא" לאפאחד אחר. ועל כן לא נותר לנו אלא "אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". עלינו להגיד ברבים את האידאות והערכים המשותפים לנו ולאומה הקוסמופוליטית המעופפת. מאמינים בני מאמינים אנחנו ואין לנו על מי להשען אלא על אמונותינו ודעותינו. האלטרנטיבה היא להתחייב למו"מ ולפשרות עם הבן שהוא בבחינת הרשע הגמור המחייב אותנו לפאשיזם ולאובדן צלם אדם. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |