בתשובה לאריק, 27/10/22 15:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"הוא ישלם גם 15 אלף דולר על שכירת מטוס פרטי, אבל לא ישלם 200 דולר על נסיעת מונית ששווה 100." מה שאני מנסה להסביר הוא ששווי של הנסיעה במונית (מונית היא דוגמא רעה, בגלל שיש רגולציה שמחייבת מחיר קבוע ברוב העולם. שעון היה דוגמה טובה יותר, אבל גם בגדים, ספרים, אמצעי תחבורה ועוד) הוא לא משמים. הוא פועל יוצא של כמה שאנשים מוכנים לשלם עבורו. אנשים עשירים מוכנים לשלם עבור מוצרי מותרות הרבה יותר מאנשים עניים (לצורך העניין, הרבה יותר מלינארי למשכורת שלהם). אם אנשים עשירים היו מתייחסים ל-100 דולר כמו לאנשים עניים לא היה נוצר שוק של מוצרי מותרות. אגב, ההבדל הוא לא רק בין הסופר עשירים לשאר, הבדלים דומים קיימים גם בין סתם-עשירים לסתם-לא-כל-כך-עשירים. "העשיר יכול להרשות לעצמו דברים יקרים בהרבה מהאדם הממוצע, אבל זה לא קשור לזה שהוא יהיה מוכן לשלם כפליים על דברים זולים." דברים לא נהפכים ל"זולים" בגלל שהם נבראו כאלה, הם זולים בגלל כוחות השוק, וחלק מכוחות השוק זה היחס שלנו (עשירים ועניים) לכסף שלנו. לכן, עשיר אמנם לא יוציא כפליים על "דברים זולים" אבל זה לא בגלל שהוא "מסתכל על 100 דולר כמוני או כמוך", אלא בגלל שהוא יודע שהם "זולים", ז"א אחרי שהמחיר שלהם כבר נקבע. אבל הגישה השונה של העשירים לכסף קובעת את המחירים ויוצרת שוק מקביל של דברי מותרות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לחזק את עדותו של אריק: גם אולטרא-עשירים מתנהגים בדיוק כפי שהוא מתאר. הייתי בחברת אנשים שקנו בניין או חברה בסכום גדול יותר מסך כל הכסף שאראה בימי חיי כמעט בגחמה של רגע, ורגע אח"כ התרעמו על מחיר המנה במסעדת רחוב קצת יקרה מהרגיל. ולא צריך להרחיק לכת לאולטרא-עשירים כדי לראות זאת: גם אני (וכנראה אתה) מאד עשירים בסיטואציות מסויימות ומקומות מסויימים, וגם אני מתנהג בדיוק ככה (כמו גם כל מי שאני מכיר). מחיר של סחורה או שירות כמו "נסיעה במונית" או "שעון של קסיו" נקבע משיווי המשקל בין כלל המוכרים לכלל הקונים, לא בין קונה ספציפי לבין מוכר ספציפי (צריכה להיות כאן ערימה של כוכביות, אבל זה העיקרון). אין שום קשר למוצרי יוקרה ואופנה כמו שעוני רולקס. המחיר שלהם מגלם ערך (ראה למשל איתות), ולא נובע מפזרנות של עשירים. יש סיכוי טוב שמישהו מאד עשיר ומבוסס יסכים איתך לחלוטין בנוגע לשעוני רולקס, כי לשניכם אין ענייין בערך שמחיר השעון מגלם. הוא יזדעזע מרכישת שעון כזה בדיוק כמוך, למרות שהריבית שנכסיו צוברים תכסה את מחיר השעון עוד לפני שהוא יסיים להביע זאת בקול רם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מחיר של סחורה או שירות כמו "נסיעה במונית" או "שעון של קסיו" נקבע משיווי המשקל בין כלל המוכרים לכלל הקונים, לא בין קונה ספציפי לבין מוכר ספציפי (צריכה להיות כאן ערימה של כוכביות, אבל זה העיקרון)." בוודאי, אבל אין רק עשיר אחד, עני אחד ומוכר אחד. העובדה שנוצר שוק למוצרי מותרות נובע מהעובדה שיש הרבה אנשים עשירים והרבה מוכרים שרוצים למכור לאנשים העשירים, ולכן הם יוצרים שוק של מוצרי מותרות בו קיים שווי משקל בין כל השחקנים. אני אנסה לנסח את זה אחרת. אם כל שני בני אדם היו מסתכלים על 100 דולר באותו אופן, אז הדרך הסבירה ביותר להסתכל על 100 דולר היא לתרגם אותם לשעות עבודה. ז"א, אדם שמרווחי 10 דולר לשעה יסתכל על מאה דולר כעל 10 שעות עבודה, אדם שמרוויח 100 דולר לשעה יסתכל על מאה דולר כעל שעת עבודה ואדם שמרוויח 6,000 דולר לשעה יסתכל על 100 דולר כעל דקת עבודה. לכן, היינו מצפים שכשהם יעברו מעובדים לצרכנים, הם ישתמשו באותו מדד, ז"א שאם מי שמרוויח 10 דולר לשעה מוציא 50 דולר בשבוע על "מזון", אז שמי שמרוויח 100 דולר לשעה יוצא 500 דולר בשבוע על "מזון". אבל, כידוע (אני מניח), זה לא נכון. יש מוצרים מסויימים (מזון, בריאות) בהן היחס נמוך משמעותית מלינארי, למוצרים כאלה אנחנו קוראים מוצרים חיוניים, יש מוצרים בהם היחד הוא קרוב ללינארי (אם אני זוכר נכון, דיור ותחבורה) ויש מוצרים בהם היחס מאד גבוה משמעותית מלינארי (שעונים, עניבות, נעלי התעמלות ועוד) למוצרים האלה אנחנו קוראים מותרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לחזור לנקודה המקורית- מילצ'ן יכול להרשות לעצמו לצ'פר את נתניהו במאות אלפי שקלים. הבן אדם הממוצע לא. אבל זה לא אומר שבשבילו לצ'פר את נתניהו במאה אלף ש"ח זה כמו בשביל האדם הממוצע לצ'פר את נתניהו ב 100 ש"ח. אפילו שהוא עשיר פי אלף מהאדם הממוצע, הוא "רואה" את ההוצאה של 2000 ש"ח על קופסת סיגרים בדיוק כמוני וכמוך. היא לא זניחה עבורו. לפי יחסי ההון, זאת היתה אמורה להיות הוצאה זניחה שוות ערך להוצאה של 2 ש"ח לאדם הממוצע. היא לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שזה אומר שהוא רואה את ההוצאה של 2,000 ש"ח כמוני וכמוך. אולי הוא לא רואה את זה כמו שאנחנו רואים 2 ש"ח, אבל גם לא כמו שאנחנו רואים 2,000 ש"ח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להסביר. במישור אחד כן ובמישור אחר לא. אולי מי שנולד לתוך הכסף יראה את זה אחרת, אבל מי שהתעשר לא שכח כמה עולה ארטיק או זר פרחים. וזה חוץ מכלל האצבע שמפזרנות לא נהיים עשירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמו בדל האמת בפעם נפלט ממשה כחלון, כששאלו אותו מה אכפת לטייקון שמרוויח מיליארדים כמו יוסי מימן לוותר על כמה מיליונים: "אם הוא היה מוכן לוותר, הוא לא היה יוסי מימן" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במישור אחד, גם אדם עשיר מאד וגם אדם עני מאד רואים 100 ש"ח כ-10 כיכרות לחם. במישור שני, העשיר רואה מאה ש"ח כדקה עבודה והעני כשעה עבודה. במישור שלישי, העשיר רואה מאה ש"ח כעוד כוסית יין בסוף הארוחה והעני רואה מאה ש"ח כארוחה במסעדה... בשורה התחתונה, היחס שלנו לכסף נגזר מהרבה דברים, לא סביר שהיחס של שני אנשים בעלי הון שונה מאד יראו את אותו סכום כסף באותה צורה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |