 |
לא אחזיק זאת נגדך שלא קראת את התגובה שלי בעניין.
מי שמובילים את ההסכם מן הצד הלבנוני הם בני בריתו הפוליטיים של נסראללה, הנשיא הנוצרי מישל עאון, רוה"מ הסוני מיקאתי ובפרלמנט נביה ברי השיעי. זה כולא את נסראללה במלכודת המאלצת אותו ללכת גם עם וגם בלי.
זהו חלון ההזדמנויות שעליו מדברת ממשלת ישראל. בסוף החודש כהונת הנשיא מסתיימת ואין לדעת אם הנבחרים החדשים יסכימו להסכם כזה או בכלל.
מצד אחד, הסכסוך עם ישראל הוא ההצדקה שיש לחזבאללה להיות הגורם האזרחי החמוש היחיד, מה שהופך את המפלגה הבינונית הזו לכנופיית טרור השולטת באזרחי לבנון באיומי נשק. לכן חזבאללה נוקט במדיניות עקבית של שימור כל מוקדי הסכסוך עם ישראל (נאקורה, שבעא, ראג'ר). גם איראן ורוסיה המספקים לחזבאללה נשק ומימון, מתנגדים מאד להסכם הזה.
מצד שני קשה לנסראללה להסתבך עם שותפיו, מה שעשוי להתנקם בחזבאללה בחזית הפוליטיקה הפנימית בלבנון (למשל בבחירות). לכן נסראללה מצד אחד בפומבי עומד מן הצד ("זה עניין של הממשלה, לא של החזבאללה"), אבל מאחורי הקלעים מנסה להכשיל את העסקה. מנין לדעתך באו ההסתייגויות הלבנוניות? לאחר שנודע על הסכמת הלבנונים, נסראללה התבטא שקודם כל צריך לחתום על ההסכם ו"מחר יהיה יום חדש". אני מפרש זאת כאיום. אולי אני טועה.
לא חסרים שונאי ישראל גם בין אויביו של נסראללה (המקוים שהתלקחות בין ישראל לחזבאללה, תעשה עבורם את מה שהם לא יכולים לעשות לחזבאללה). ובודאי אפשר למצוא התנגדויות להסכם מן האופוזיציה לממשלה. אבל, באוירת המשבר הכלכלי בלבנון, הגורם הפוליטי המשמעותי היחיד המעז לדבר נגד הם החזבאללה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש