בתשובה לניצה, 26/06/02 23:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מספרים שאחת המחלוקות עם השומרונים נבעה מאמונתם, כי אלוהים בו האמינו, הוא אל טריטוריאלי שמחוזות השפעתו הם בגבולות א"י בלבד. ושלמה בטכס חנוכת המקדש אמר: האומנם ישב אלוהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך,אף כי הבית הזה אשר בניתי. הבית נועד ליצור מרכז אמונה עבור העם,"ושמעת אל תחינת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה,ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים,ושמעת וסלחת". אלוהים הזהיר את שלמה כבר אז, שאם ישראל יסורו ממנו, ישלח את הבית מעל פניו,וישראל יהיו למשל ושנינה בכל העמים. בגלות בבל הומצא בית הכנסת-מקדש מעט,תחליף לבית ראשון שחרב,אז גם נוצרה היהדות,יהודים-גולי יהודה שענינם בטקסט הקדוש ובמצוות,נטולי טריטוריה ובכל זאת פוריים רוחנית. המשך לכך ניתן לראות בפריחה הרוחנית אצל האמוראים בבבל,נטולי הטריטוריה בסורא ופומבודיתא.התלמוד הבבלי נחשב יותר מזה שנוצר בא"י. ניתן להמשיך הלאה.החסידות כמרד רוחני בלמדנות הקפואה. הישראליות צריכה כנראה טריטוריה. אך היהדות? אינני בטוח שזה עושה לה טוב. מי שמביט בגלגוליה הלאומיים משיחיים בעקבות המפגש עם הטריטוריה(משיח עכשיו) בימינו, צריך לשאול את עצמו אם לא מוטב ליהדות להיות נכספת תמיד(בסדר,עד בוא המשיח) כדי שתוכל להמשיך ולצמוח רוחנית ממתח הכיסופים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היהדות טריטריאלית ולא האל. כדי שהיהדות תתבטא באופן שלם היא צריכה עם בארצו. יש הרבה אספקטים של היהדות שהיו רדומים בכל תקופת הגלות. ולגבי הפריחה הרוחנית כאשר היינו נטולי קרקע, והמחשבה שאולי מוטב לה ליהדות להיות נכספת תמיד, אתן לך משל: שני אהובים נפרדו זה מזו בעל כרחם. האישה היתה שולחת לאהובה מכתבים מלאי אהבה וכיסופים, מכתבים פיוטיים מלאי יופי ועדנה, וממתינה לשוא בכל יום ברעד לבוא הדוור שאולי יביא ממנו סימן חיים. לאחר שנים ארוכות היא קבלה ממנו סוף סוף אות. הוא זוכר, הוא אוהב, והוא מגיע! עוד חודש הוא יבוא ויתאחד אתה מחדש. ואז.. ואז היא נקלעת למערבולת רגשות. אמנם היא אוהבת אותו, כך היא לפחות זוכרת, אולם כאשר הוא יבוא היא כבר לא תכתוב אליו מכתבים יותר. כל הרגשות הנעלים והיצירתיות בהן התנחמה בשנים הארוכות יעלמו מחייה! ההמתנה הדרוכה לבוא הדוור עם כל הכרוך בכך: הציפיה שלפני, האכזבה שאחרי, כל הרגשות הללו שמלאו את יומה יגמרו. ואם חושבים על זה, לחיות עם גבר יש בכך כמה אי נעימויות קלות ..אתם יודעים.. הריח של הגרביים, ועוד אי אלה דברים שכעת, ממרחק של שנים, נראים לה לא ממש רלונטיים לה. התשובה שלי לה ולך היא, זאת לא אהבה! לא יודעת לעבר מי אתה מסתכל כאשר אתה "מביט בגלגוליה הלאומיים משיחיים בעקבות המפגש עם הטריטוריה (משיח עכשיו) בימינו". מה שאני רואה כאשר אני מביטה על העם היהודי השב לארצו ועובר תהליך של איחוד מחדש (עם כל הכאבים הכרוכים בתהליך), הוא דבר נפלא בעיניי. אני שמחה מאוד שזכיתי לחיות בתקופה שהוא מתרחש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |