בתשובה לשוקי שמאל, 04/11/21 20:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עכשיו הבנתי אותך. אבל אם המכולתניקים מודעים לכך שיש להם בעיית אמון מול הלקוחות, זה לגמרי בידיים שלהם להתמודד עם הבעייה הזו. למשל, באמצעות המשך סימון מחירים... או, שימוש ביתרון היחסי האמיתי שלהם על הגדולים, תקשורת אנושית. וכשלא מצליחים (ואני מסכים שלא תמיד יצליחו)? אז אני נאלץ, עם כל חיבתי לעסקים קטנים ואיבתי לענקיים, לקבל את זה: ככל שיש לענקיים יתרון על פני הקטנים בתחום אמון הלקוחות, הוגן ומוצדק בעיניי שהם יהנו ממנו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמדובר כאן בדוגמה של הצורך לאכוף בחקיקה התנהגות המשרתת את טובת הכלל. המטרה היא לשמור על קיומו של מגזר קמעונאי ולצורך זה החוק מחזק את ביטחון הלקוחות בהגינות החנוונים. אם חושבים על כך, למנהלי פעוטונים אין סיבה רציונלית להתעלל בפעוטים ובכל זאת המקרים הללו קורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילו היתה להורים דרך לדעת מה קורה בפעוטונים באותה רמת רזולוציה וודאות שבה אנשים יכולים לדעת כמה הם משלמים במרכול ועל מה (גם בלי רגולציית סימון מחירים, עד כמה שאני יכול לדמיין), ואם המעבר מפעוטון לפעוטון היה קל כמו החלפת המרכול שקונים בו, לא היתה בעיה של התעללות בפעוטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. וחוק האוכף הטבעת מחירים על המוצר מסייע לצרכנים לפקח על הגינות החנוונים. אפילו במקרה של חברה שבה אכיפת החוק היא חלקית ביותר (אם להתבטא בעדינות) חוק כזה מקל על הצרכנים לזהות את החנוונים, שאצלם יכולתם לפקח על מהימנות המחיר, מוגבלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, צרכנים שזה מטריד אותם יכולים די בקלות לשפר את מצבם באמצעות העדפת חנוונים הגונים יותר, ולחנוונים הגונים יש, במידה רבה, אפשרות לשכנע את הלקוחות בהגינותם. אני חוזר ומזכיר שאף אחד לא מציע חוק שאוסר סימון מחירים על המוצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים שיש להם מכולת קבועה, מן הסתם כבר עשו את ההחלטה שלהם. צריך לחשוב על קונים מזדמנים, צרכנים שקונים ביותר ממקום אחד וצרכנים שאינם קונים בתכיפות ו\\או בסכומים גדולים. אני חושב שסימון מחירים הוא יותר משמעותי בחנויות פרטיות. זה עשוי להצריך העסקת עובד נוסף וזה עוד קושי נוסף העומד בפני העסקים הקטנים להתמודד עם המחירים של הרשתות. אני חושב שרוב החנוונים יוותרו על סימון המחירים, גם אלו שאינם מתכוונים לרמות. נראה לי שזה מקרה מייצג של מחדל ברגולציה הישראלית ביחס לעסקים עצמאיים זעירים. המדינה שלנו, כנראה בגלל שמצב אכיפת החוק אצלנו רעוע, נמנעת מחקיקה ורגולציה על העסקים הזעירים בפרט במקרים בהם העוסקים הזעירים לא מתלהבים מן החקיקה. מה שמשלים את המחדל הזה הוא שהעוסקים הזעירים מאד לא מאורגנים. אני חושב על ביטוח האבטלה של העצמאיים. הממשלה רצתה לחוקק כזה. מסיבות נכונות האוצר רצה שהעצמאים החזקים יסבסדו את החלשים במקום שקופת המדינה תצטרך לשאת בעלות. ארגוני העצמאיים הקיימים בארץ מייצגים בעיקר את העצמאים החזקים והתנגדו לכך בתוקף. הממשלה לא ראתה לנכון לכפות על העצמאים רגולציה שנועדה בעצם לטובתם. כך יצא שבזמן הקורונה אבטלת העצמאים מומנה מקופת המדינה אני מניח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש המון דברים שהשלטון כופה, ושלאנשים פרטיים יש לכאורה אינטרס לעשות בעצמם: משטרה (מה מונע מכל אזרח החש מאוים לקנות נשק ולהתאמן בו, או לקנות שירותי שמירה); תברואה - מסעדה שהמטבח שלה מלוכלך תמצא את עצמה - לכאורה - ללא לקוחות גם בהעדר פיקוח תברואתי; שוק המניות (בורסה בה נוהגת הרצת מניות תמצא את עצמה ללא לקוחות, כיון שכולם יעברו לבורסה מתחרה שבה תונהג רגולציה מחמירה יותר), וכו'. הדיון על מידת הרגולציה בשוק נוגע (לדוגמה) בכמה נקודות, כאשר תנאי היסוד לויכוח, בעיני תומכי ומתנגדי הרגולציה כאחד, הוא קודם כל הגדרת המטרה - נניח, רווחת האזרחים במדינה, טובת האנושות, וכו', ומכאן נגזר דיון על האמצעים (למשל, מעורבות של ממשלה, עיריה, שוק, עמותה) שמתאימים להשגתה. בדיון על סימון המחירים קצת חסרה לי הגדרה של מטרה כזו. מה, בעצם, אנחנו רוצים למקסם, או לפחות לשפר? וכאשר ננסה מדיניות מסוימת - למשל, סימון מחירים על המדף, כיצד נמדוד את השפעתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי טענתי, המטרה היא שמירה על מגזר החנויות הקטנות להבדיל מן הרשתות הגדולות וכך גם לשמור על התחרות בשוק. לדעתי, גם תומכי שו"ח לא פונדמנטליסטים יסכימו שזהו פתרון טוב לאין שיעור מפיקוח על המחירים וכיוב'. יש כאן דוגמה לחוק/רגולציה המסייעים לפעולת השו"ח ולא מגבילים אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בספק אם מישהו טורח לנסח מטרות-על לרגולציות או לשינויין, ואני אפילו בספק אם זה מועיל. כמעט כל צעד כזה פוגע במטרות מסוימות שכולם מסכימים שהן טובות, ומועיל למטרות אחרות שכולם מסכימים שהן טובות, ואז השאלות הן של מידתיות, ולפעמים גם לבירור מדויק יותר של המטרות. אני חושב שזה מושג באמעות דיון על חסרונות ויתרונות משוערים, וזה מה שעשינו בפתיל הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, יש כמה נתונים חסרים שיכולים לסייע לדיון: א. איזה אחוז מהוצאות הצרכנים נחסך כתוצאה מהחוק הקיים ב. בכמה עלו הוצאות המוכרים כתוצאה ממנו בשני המקרים, אפשר לחלק לתת-סוגים: למשל, את הקונים - לפי גיל והשכלה ואת המוכרים - לפי ענף וגודל העסק ג.בשקלול התועלת או הנזק למשק כולו, האם השוק הקמעונאי הפך ליעיל יותר בעקבות סימון המחירים? כלומר, האם ניתן להעריך את השפעת החוק על המחירים ועל איכות המוצרים? ההערכה שלי היא שהחוק חסך לצרכנים, בעיקר לפחות אנליטיים ולחסרי היוזמה מביניהם, סכומים שגדולים בסדרי גודל מהנזק שנגרם למוכרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי סקירה מקיפה על סימון מחירים, שהוכנה ב- 2008 וכוללת גם השוואה בינלאומית. בין היתר, עולה ממנה כי: א. בכל המדינות המפותחות מחויבים קמעונאים על פי חוק בהצגת מחיר באופן נגיש והוגן, אך בדרך כלל לא על המוצר עצמו. ב. עלויות סימון המחירים על כל אריזה ואריזה אינן זניחות עבור הקמעונאי. ג. כיון ששוק קמעונאות המזון בארץ אינו נחשב תחרותי, אין לדעת אם הירידה בהוצאות הקמעונאים עקב המעבר להצגת מחיר על המדף תגולגל להוזלת מחיר לצרכנים. ד. יש חשיבות רבה לפיקוח ואכיפה של הצגת מחיר מדויק, בעיקר במדינות בהן אין תרבות צרכנית מפותחת (כלומר, לא ברור אם "הלקוח תמיד צודק"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מאז 2008 האמצעים להצגת מחירים השתכללו והוזלו במידה לא מבוטלת. אני מתפלא שהמדפים עצמם בסופרים הגדולים אינם כוללים תצוגה שקל לשלוט עליה מרחוק. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |