בתשובה לצפריר כהן, 31/10/21 15:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מתוך הכתבה (ההדגשות שלי): "הוא גילה שעל ידי ריצה מהצד ויצירת קשת בקפיצה דווקא עם גבו, מרכז הגובה יכול להישאר מעל הרף." מה? כל הפואנטה היא שמרכז הכובד יכול להישאר מתחת הרף. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מתחכם, בטח לא קפצת פוסברי אפילו פעם אחת בחיים שלך :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתפלא. דווקא לתקופה קצרה (מאד) בתיכון התאמנתי בקפיצה לגובה, כמובן שבפוסברי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חששתי שכך תאמר. השיא הספורטיבי שלי היה כשייצגתי את היסודי שלי בקפיצה לגובה בכיתה ח' באיזה תחרות מקומית - אבל לא בפוסברי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד קפצנו מספרת ביסודי, הייתי אומלל עוד יותר ממה שהייתי ברוב ענפי הספורט. התקשיתי עם עצם התנועה המתואמת של הרגליים, בלי לדבר בכלל על לעבור איזשהו גובה. מתישהו המורה הסביר לנו על גלילת בטן, והרגשתי שזה הרבה יותר פשוט ושזו תהיה הפריצה שלי, מהפרמילון ה-1 של בני גילי ל-1.5 אם לא יותר, אבל אז נגמר היסודי ויותר לא קפצנו לגובה (או שהדחקתי). אז עברתי להיות אומלל בכדורעף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז במספרת הייתי דוקא בסדר, ואכן - למדנו גם גלילת בטן והיא היתה הסגנון החביב עלי1. 1 זה נשמע הרבה יותר רציני מהמציאות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |