 |
באיחור מה אני מביא פה תגובה שכתבתי בזמנו בפורום מוסיקה ישראלית של YNET לביקורת הזו:
נתחיל בזה שאני חושב שאת הדיסק השני של חמי רודנר צריך לשמוע כמה פעמים בשביל לגבש דיעה. גם אני אחרי שמיעה ראשונה לא הייתי בטוח מה אני מרגיש לגביו. אבל דווקא אחרי כמה שמיעות, הדיסק grows on you, כמו שאומרים. אתה מתחיל להרגיש את המבנה שלו, להתחבר לשירים שלו.
"חמי שכח איך בועטים חזק", היא כותבת ומזכירה בנוסטלגיה את "גאולה". ובכן, אם צריך לציין מה ההבדל העיקרי בין "גאולה" לבין "מלנכוליה", מבחינתי הוא הרגיעה. ב"גאולה" בחמי היתה בערה כלשהי שבאה לידי ביטוי בשירים. מן להט, חוסר מנוחה, שהוא הצליח להעביר היטב.
"מלנכוליה אהובתי" תופס אותו במצב אחר. כפי שכותבת מלכיור בעצמה, הוא התבגר.
מה לעשות שעכשיו הוא קצת נרגע, לא ממהר לבעוט, נמצא במצב של "בית ושני חתולים". גם ארקדי דוכין כבר לא כותב ש"זמן טוב להתאבד עכשיו" והוציא דיסק מפויס ורומנטי. ההבדל הוא שכשרודנר בוחר לא לזייף צעקה, אלא להוציא תמונת מצב של מצבו הרגוע כרגע, הוא עושה את זה הרבה יותר טוב מדוכין ב"להרגיש".
"דיסק חסר תועלת שיוותר מיותר על המדף" היא כותבת, ומוסיפה לבסוף "חבל על כל שקל".
לא שווה שקל, נעמה? "משיח קרטון" שהזכרת לא שווה את השקל שלך? ומה עם "מלאכים נופלים" היפה? הדואט המרגש עם יהודית רביץ (אה, סליחה, זו "סכריניות איומה" או במילים אחרות: "מלודיות נעימות? איכס! הבו לנו דיסטורשן בכל מחיר!")
ובכלל, איך זה שבביקורת על דיסק כמעט ולא מוזכרים השירים מתוכו?
אולי זה כי בפזילה ברורה, ברורה מדי, לסגנון הכתיבה של "וואלה תרבות", שקוטל במהרה ובקלילות ובלי לתת נימוקים ראויים, גם הביקורת הזו ב"איל" מתעמקת דווקא בעטיפת הדיסק, ממש כמו הביקורת של ניסן שור על "האחר" של סחרוף? למה להתמודד עם הטקסטים והלחנים לעומק כשאפשר לכתוב על האדידס של חמי?
כעקרון, אין לי בעיה עם ביקורות חריפות. יש לי בעיה עם ביקורות חריפות שלא מנומקות מספיק.
לא שומר רודנר אנוכי, אבל כמישהו שאוהב את הדיסק הזה (אם כי מודה ש"גאולה" הוא הישג מרשים יותר) ושמעוניין לשמוע דיעות מנומקות שסותרות את דעתו, אני כמעט לוקח את זה כעלבון לאינטיליגנציה שבמאמר ביקורת על דיסק, ההתייחסות אליו מגיע רק שלוש פסקאות קצרות לפני הסוף (החל מ"אז הגיעה מלנכוליה אהובתי").
נראה לי שגם נעמה מלכיאור נפלה לאותו פח של המבקרים הקודמים של הדיסק. אלו שלא מסוגלים להתמודד עם המשוואה: "מלודיות ומיין סטרים לא בהכרח שווה רע".
אני הייתי מציע לה לחזור למדף עליו השאירה את "הדיסק חסר התועלת", לשמוע אותו עוד כמה פעמים בראש פתוח יותר ואח"כ להחליט אם הוא שווה שקל, או לא.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש