 |
שמעתי ראיון עם שמרית מאיר לא מזמן. היא תארה שם דווקא את החמאס כמייצג את העם הפלסטיני:
יש הרי כרגע שתי ממשלות פלסטיניות. אחת שפוטה של ישראל והשנייה מקיימת מול ישראל מאזן אימה. אבל גם השפוטה לא מצליחה להרוויח יותר מדי השגים שיפצו על מצב השפיטות הזה. הגיעו בחירות. ואז התברר לממשלה השפוטה שהיא עומדת להפסיד. היא גייסה (בעזרת ישראל) תרוץ וביטלה את הבחירות.
ובאותו הזמן כבר הייתה התחממות בירושלים: גם סביב המחסומים בשער שכם וגם סביב שייח ג’ראח. שייח ג’ראח היא סוגיה לאומית: גזל קרקעות. המשך ישיר ליום האדמה ושות. המחסומים בשער שכם: איך שרוצים. זה יכול להיות גם עניין דתי. המשטרה ברוב טיפשותה הצליחה להלהיב את הערבים (בתחילה רק מזרח ירושלמים, בהמשך ערבים מכל הארץ) וגם התקפלה מולם בסוף והעניקה להם תחושת כוח.
ובזמן הזה של הרמדאן, כשיש עוד מצעד דגלים שאמור לעבור בקרוב, המשטרה גם מתפרצת להר הבית ואפילו מחללת קדושת מבנים. כלומר: היא נחושה להראות להמונים שאל אקצה בסכנה. ואיפשהו באותם ימים כמה קבוצות של מפגינים החלו לקרוא לעצמם „גדודי מוחמד דף״ (או אולי „גדודי יחיא סינוואר״? לא זוכר בדיוק). כי מי יכול לעזור להם? בטח לא השפוטים מרמאללה. מי שיכולים לעזור להם זה הגיבורים מעזה, שהצליחו לקבל אלף אסירים תמורת שליט אחד והציונים הללו פוחדים לפלוש אליהם.
אז החמאס חטף מכות אבל הוא עדיין שם ושמר על יכולת ההרתעה. ובינתיים הצליח להתבסס כמגן המקומות הקדושים (אלא אם כן ישראל תצליח לשנות את המצב. אני קצת פסימי) ולהראות שוב כמה השפוטים הם אפסים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש