|
הימים שלאחר הקורונה:
היום בבוקר לקחתי מונית אל תחנת הרכבת. עמדנו קצת בפקקים. עליתי על הרכבת והגעתי לתל אביב. הייתי גם קצת בפקקים של תל אביב. התישבתי במשרד ליד חברי לעבודה שהגיעו למשרד ועשינו את פגישת ה-Daily שלנו ב - Zoom. לאחר מכן כולם כתבו שורות קוד במשך כמה שעות, כל אחד בעולמו שלו עם המוזיקה והאוזניות חוסמות הרעשים שלו, בלי שממש היתה תקשורת בין האנשים (כי לא היה צריך). ביצענו עוד שיחה בזום (שלדעתי היתה קומית משהו), כדי לברר איזה נושא, בה אנשים שיושבים אחד ליד השני מדברים זה עם זה (ועם האנשים שבבית) שוב דרך המצלמה והמיקרופון. מישהו במשרד ששמע את השיחה דרך הרמקול של הלפטופ קיבל מיד הערה המבקשת לעבור לאוזניות כדי למנוע את רעשי ה-Feedback. המציאות החצופה זלגה אל העולם הוירטואלי שלנו אבל מיד שמו לזה סוף!
נסעתי חזרה הביתה והמשכתי לעבוד מול האדם שבאמת עבדתי מולו רוב היום בהתכתבויות ב-Slack (כי הוא בכלל היה בפעילות אחרת מחוץ למשרד) וזה ממש לא שינה כל היום אם הייתי במשרד, ברכבת או בחדר העבודה בבית. סיים סיים.
למה המעסיק, החברה או הכלכלה הישראלית היו צריכים אותי היום שעות בדרכים? למה זה תרם בדיוק ומי הרויח מזה חוץ מרכבת ישראל? אין לי שמץ של מושג.
אני גם מתקשה להבין את המטריקס בו אנחנו חיים ואני גם לא מצליח להתעורר. אנסה לעקוב אחרי הארנב הלבן...
|
|