|
אני לא חושב שהרבה אנשים מגינים על הרעיון ש*שום* שיקול ערכי אינו ראוי. למשל, אם יגאל עמיר היה מתגלה בכלא כמתמטיקאי גאון (אל שתאל מה העיסוק בגימטריה עשה לתורת המספרים), הייתי מתנגד שיוענק לו פרס *ישראל* (אני לא בטוח לגבי פרס פילדס), וכך גם לגבי אודי אדיב בשעתו. הבעיה היא עם גודל יריעת הפסילה: במקום שהיא תהיה שמורה למקרי קיצון ממש (כמו תמיכה מפורשת ב BDS, למשל, אם כי בעיני גם זה לא רצוי), משתמשים בה בצורה שיש לה השלכות ציבוריות גרועות היותר, עד לרמה של סתימת פיות. אתה באמת רוצה לחיות בחברה בה אנשים נמנעים מהבעת דיעה פוליטית, כולל תמיכה בהסקת מסקנות מעשיות שנובעות מאותה דיעה?
זאת, אולי, עוד חוליה בשרשרת המוכרת: נותנים לפוליטיקאים סמכות להתערב בשיקולים מקצועיים כדי לטפל במתי מעט של מקרים חריגים ביותר, ודי מהר הם עושים שימוש ציני בכוח שניתן להם תוך פרשנות נרחבת ביותר. בהחלט מדיף ריח של מקארתיזם, כפי שהפונז ציין.
|
|