|
||||
|
||||
לפני שנכנסים להערכות וחיזויים (אם בכלל): כמה מתים שווים בעיניך את פתיחת בתי הספר? 10? 100? 1000? 10000? אולי גם כדי לחדד קצת: (תרחיש א) בהנחה שגם ככה יש עוצר כללי (כלומר המחיר הכלכלי של הלימודים בזום קטן, ונשארו לתמחר את האפקטים החינוכיים/חברתיים/פסיכולוגים על הילדים). (תרחיש ב) בהנחה שהגבלות התנועה האחרות קטנות, ובתי הספר הסגורים מקשים על הורים לצאת לעבודה. (לפרטוקול, התשובות שלי הן "0" לתרחיש הראשון ומשהו בסד"ג של 0-10 לתרחיש השני). |
|
||||
|
||||
השאלה נכונה לדעתי רק כל עוד לא כל מי שרוצה להתחסן יכול. מרגע שכל מי שרצה חוסן, המחיר של חולים קשה ומתים הוא לא מחיר שאמור להיות מושת על אלה שכן חוסנו. במלים פשוטות- רוצה למות? תמות. רק אל תפיל את זה עלי. זה משול לעצירת כל התנועה במדינה בגלל שחלק מהנהגים מסרבים לחגור חגורת בטיחות. |
|
||||
|
||||
אתה מתכוון גם להוציא את הלא מחוסנים מהביטוח הבריאות הממלכתי? (אם לא, הם מפילים עליך את עלות הטיפול בהם) |
|
||||
|
||||
אני מסכים עם התגובה. אבל כנראה שלא על משמעות הביטוי. |
|
||||
|
||||
הרבה פעמים עולים טיעונים שקוראים תיגר על החלטות של ממשלות, כשהטיעונים מראים שבמונחי חיי אדם החלטות שונות הן לא עקביות (מן המפורסמות: ביטחון חוץ מקבל עדיפות חסרת פרופורציה על-פני בריאות, סביבה, תחבורה, וכל דבר אחר). אני חושב שגם "האנשים הקטנים" וגם מקבלי ההחלטות לא באמת מנסים לכמת חיי אדם, אלא מקבלים החלטות (או שופטים החלטות) לפי מימד רגשי של הסכנות והנזקים. וכבר שנים אני מתקשה להחליט האם זה באג שלנו או שבעצם כך נכון לחשוב. גם כל האסטרטגיות של המאבק בקורונה, כך נראה, כוונו לשורה תחתונה של מניעת אי-ספיקה של בתי החולים. אפשר לומר שזה פרוקסי לחיי אדם (אי-ספיקה => קפיצה בשיעור המתים), אבל אני חושד שלא זה העניין, שאף אחד לא מנסה ברצינות לקבל החלטות במונחי חיי אדם, אלא שהמראות מווהאן וצפון איטליה של מערכת בריאות קורסת הם טראומטיים כשלעצמם, ומניעתם הפכה להיות המטרה עצמה. וגם ספציפית כאן, אני מתקשה להחליט עם זה באג, או שזו מטרה סבירה כשלעצמה (אני נוטה לראות בחומרה רבה תג מחיר אחד שיש בה, טראומה לצוותים הרפואיים, אולי יותר מהעלייה במספר המתים; באג שלי?). ממילא, אם כבר מכמתים חיי אדם, נדמה לי שראוי לכמת שנות חיים אבודות (פחות משקל למוות של זקנים מאוד ו/או חולים מאוד). |
|
||||
|
||||
אני חושב שהרבה פעמים ההנהגה מתייחסת לתסריט הגרוע ביותר. בעוד שמקרה קיצון בטחוני (שימוש בנשק להשמדה המונית, כיבוש עיר ספר וטבח של כל תושביה) יעלה בחיי עשרות אלפים או מאות אלפים, מקרה הקיצון בתחבורה יהיה תאונה עם עשרות הרוגים, או בבריאות עלייה מסויימת בתמותה בגלל עומס על המערכת. למעשה הסכנה הגדולה ביותר (שאני מצליח לחשוב עליה) היא קריסת הממשל מסיבה חיצונית (מלחמה, אסון טבע) או פנימית (מלחמת אזרחים, אובדן אמון בהנהגה שמביא לאי ציות המוני ולאנרכייה), שכן ללא ממשל מתפקד, לא נראה לי שניתן לספק חשמל, אוכל ומים לכלל הציבור ותוך זמן קצר יתחילו ביזה ומאבק לשרוד עוד יום על חשבון כל מי שעומד בינך ובין הארוחה הבאה. |
|
||||
|
||||
איכשהו, גם אחרי שגילינו שמגפה נגיפית חמורה יותר מאיומי ביטחון חיצוני, גם במקרה הקיצון וכנראה גם בתוחלת, אני אופתע עם תקציבי ההתמודדות עם מגפות יתחילו אפילו לדגדג, אפילו בסדרי גודל, את תקציבי הצבא. שלא לדבר על משבר האקלים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |