בתשובה לeasy, 05/02/21 14:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סיכמת בחלק השני של תגובתך, היטב, מדוע צריך להתחסן. ועדיין, נשארת הפינה הקטנטנה שאבותינו סיכמו במילים "אחרי רבים להטות". בסופו של דבר, הכרעת בעד טובת הכלל. מאחר והכלל וההסכמה החברתית הם שופט טוב יותר של טובת הכלל מאשר הפרט, האם אין מקום לנהוג כאן ע"פ החלטת הכלל ולא מנקודת מוצא ליברטריאנית, לפיה כל אדם צריך לנהוג אך ורק לפי שיקוליו שלו ולפי טובתו האישית? אני לא בטוח שהיית מתייצב מאחורי השיקולים האישיים שלך, אם הדבר היה פוגע בבני משפחתך למשל. האם אין צורך להרחיב את שיטת החשיבה הזו לכל החברה כולה? ביססת הרבה על הסיכון העתידי הבלתי ידוע של החיסון. סיכון עתידי בלתי ידוע קיים בכל דבר חדש ובעניין החיסון אין שום מידע מיוחד ההופך אותו ליותר מסוכן מישיבה של יותר מדי שעות ביום או לחילופין פעילות גופנית נמרצת בכל יום. השאלה שלי אליך היא, האם אין היגיון שגם שאלת הסיכון האישי מול טובת הכלל בנוגע לחיסון, תוכרע בהסכמה חברתית רחבה ולא באופן אישי? המדינה מטילה עליך חובות כמו שירות צבאי, תשלום מס, ביטוח רפואי ועוד, מבלי להשאיר לך את חופש הבחירה. ההחלטה לא לכפות חיסון מתבססת על כך שרק מעטים מאד יבחרו לא להתחסן. מאחר ומאד יתכן שההנחה האחרונה לא עומדת במבחן המציאות, האם אין הצדקה שה"מדינה" תעשה את ההחלטה ולא הפרט? וכן תכפה את החיסון בחוק למשל ותותיר את הסרבנים להתמודד עם מחיר הסרבנות והפרת החוק שלהם? אני כנראה יותר סקפטי ממך לגבי טובת הכלל שנפיק מן החיסון. אני חושב שהסיכוי שהחיסון יחסל את וירוס הקורונה הוא קלוש. אנו עומדים כאן בשאלה של עלות מול תועלת ששניהם די לא ברורים. נדמה שהבחירה החברתית האמיתית היא בין חיסון קבוצות הסיכון בלבד לחיסון כולם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לנסות ליצור תמריצים טובים יותר. לדוגמה: לשלב את שיעור המתחסנים במדדי הרמזור. אבל גם להציג פילוח ברמות קטנות יותר מאשר ערים שלמות. אז פתאום הלחץ החברתי יתחיל לפעול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחץ חברתי יעבוד (באופו יעיל) רק אם אתה יודע מי משכניך התחסן ומי לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שיש הבדל בין ביטוח בריאות חובה ובין חיסון חובה. האוטונומיה של אדם על גופו גדולה מהאוטונומיה שלו על רכושו. אפשר גם לטעון, שאדם יכול לסרב לשרת בצבא, לסרב לעבוד (וכתוצאה מכך, לסרב לשלם מס הכנסה ומס בריאות) ואין שום דרך להכריח אותך לשרת או לעבוד. לכל היותר אפשר לנקוט נגדך בסנקציות (עד כדי כליאה, אבל מאוד מוגבלת בזמן). לעומת זה אפשר לחסן אדם נגד רצונו, ובעיני זה דבר לא ראוי, שכן המדרון החלקלק כאן עשוי להוביל להתערבויות נוספות כמו סירוס (פיזי) של אנסים ועיקור כפוי של אנשים עם פגמים גנטיים, הכל בשם טובת הכלל. אין לי בעיה שהמדינה תתנה הטבות מסוימות בחיסון (כניסה לאירועים המוניים, פטור מבידוד, הנחה במס בריאות, סבסוד ביטוח נסיעות לחו''ל, מענק כספי חד פעמי וכד') או תטיל סנקציות על סרבני חיסון (איסור יציאה מהארץ, אי קבלת ילדים לא מחוסנים לגני עירייה, נעמת וויצו, אי מתן שירותים, פיטורים או אי קבלה לעבודה בשירות הציבורי), אבל לחסן בכוח נראה לי כמו צעד לא קביל במדינה דמוקרטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במדינת ישראל, לחסן בכוח זו לא אופציה. בבחינת "את החרדים כבר גייסת?". ברור שמדובר על הצעדים שהזכרת. אבל הנקודה שהעליתם, צפריר ואתה, נכונה, מדינה שאינה מצליחה לבנות אמון של אזרחיה במידע שהיא מוסרת להם, מאבדת גם את יכולתה לממש את זכותה להחלטה ובחירה חברתית (להבדיל מזו האישית), מפני שכל אחד מאזרחיה מרגיש מאויים ו/או מרומה מהחלטותיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חירות בסיסית היא האוטונומיה של אדם על גופו. אתה לא יכול להכריח בנאדם לקבל חיסון, אבל אתה יכול לעשות לו את המוות ולמנוע ממנו דברים, כמו שימוש בתחב"ץ. לאור האוטונומיה של האדם על גופו אני לא יודע איך הצליחו להעביר את חובת חגירת חגורת הבטיחות (משהו עם הביטוח), אבל נראה לי שיש גזירה שווה בין חיסונים לבין חגורות בטיחות, כך שאם יתאמצו יוכלו להעביר גם את זה (אני נגד שניהם. זכותו המולדת של אדם היא להיות אידיוט ולהרוס לכולם). עד המוטציות חשבתי שחיסון האוכלוסיה בסיכון יספיק כדי לחזור לשגרה, אבל המוטציות טרפו את הקלפים. כבר חודש שמספר המאושפזים נמצא מעל שיאו בגל השני. בעוד שבגל השני נשארנו ברמה של 1500-1600 מאושפזים רק שבועיים, ומשם המצב השתפר בחדות, עכשיו אנחנו כבר חודש מעל 1700, ולא מצליחים לרדת. סיפורי הזוועה של הפרמדיק מירושלים מאמתים את המחקר של פרופ' ערן סגל שמראה 30% תמותה עודפת מירידת איכות הטיפול עקב העומס המתמשך. מגיפה היא כמו שריפה. יש שלוש דרכים לכבות שריפה: קירור: שעוצר את תהליך הבעירה עצמו, זה מה שקורה כששופכים מים על מדורה, ובאנלוגיה זה הסגר ואמצעים כלליים. חניקה: שמונעת הגעת חמצן למקום הבוער, על כך מבוססים המטפים, ואפשר לעשות אנלוגיה לחקירות אפידמיולוגיות ובידוד. והרחקה: שמונעת מהשריפה חמרי בעירה נוספים. מגודל מסוים של שריפה אי אפשר יותר לכבות אותה על ידי קירור או חניקה, וכל שעליך לעשות הוא לתת לה לכלות את חומרי הבעירה הקיימים, ולמנוע ממנה להגיע לחמרי בעירה נוספים. בגלל זה בשריפה גדולה כבאים לא מתיזים מים על השריפה עצמה אלא על סביבותיה. הנחמה היחידה שלי היא שאש חזקה מכלה במהירות את חומר הבעירה שלה, והחיסון מרחיק את חומר הבעירה הראשי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |