 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל יאללה, הבו לנו עוד חרוזים גרועים לאוסף! |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
Roses are red,
Violets are blue, Some poems rhyme, This one doesn’t. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדוברי אנגלית, אני חושב שכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל פה זה בכוונה (כמו שהטקסט טורח לציין בבהירות). לכתוב חרוז גרוע בכוונה זה הדבר הכי קל בעולם. בכל ספר (כמו בתנ''ך) זה קורה כמעט בכל מקום שבו תפתח אותו ותתחיל לקרוא. אנחנו מחפשים מקרים של שירים ולכאורה ניסו דוקא לשמור על חריזה לאורך הדרך וכשלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בואו ננסה לתרגם: אהבתי לחם, אהבתי גם פול, אך לחרוז אהבתי אם כי לא תמיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פחעח"ב1: ב"גדל, אשר, באך" יש כזה על סטרואידים. 1 -חצי- |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קח רכבת, קח אוירון קח מתנה קטנה לילד, אוירון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה! תמיד הציק לי בקטנה רק קצת מעל סף ההכרה, בכל פעם ששמעתי את השיר עוד מילדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדויק, החרוז לאוירון הוא (יונתן, לך) לישון. לא מדהים, אבל לא מזעזע. האוירון באמצע הוא קישוטון שכזה, בין דחקה למשחק מילים להשהיה קומית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי מפריע בשיר "כיבוי אורות" החריזות: "דרך אין קצה לו עד מראש הסלע" בבית הראשון, "שר ותוף עונה לו עד מראש הסלע" בבית השני. לא ברור לי למה נעמי שמר בחרה לחרוז ככה, בעיקר שבבית הראשון אפשר לכתוב "לה" במקום "לו". עוד חריזה בעיתית של נעמי שמר חוזרת על עצמה שוב ושוב בשיר "בשדות בית לחם" כשהיא חורזת את "בית לחם" עם "ללכת" פעם אחר פעם (וכן את "שכם" עם "לכת") אבל השיא הוא בבית האחרון: "התחכי להלך עם הלחם והמלח" זה כבר פשוט נשמע רע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני שני השירים בסדר. יש שיקולים שהם מעבר לחרוז המהודק. אפילו אצל אלתרמן, שהבין בחריזה כמעט כמו הפונז, אחד היה טרף שני מת בחרב. גם לא הייתי נטפל לאסי דיין שחרז כפכפים עם דאווין, ולא לאבי קורן עם אנחה-במבחן וברושים-אישית. אבל כשרחל שפירא חורזת חלון עם בשלום, כולנו יודעים שהיא מסוגלת ליותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלתרמן באמת היה חרזן פנומנלי, אבל הניחוש שלי הוא שהוא קצת התבאס מהפשרה שהוא נאלץ לעשות עם "טרף"/"חרב" (להקריב קצת מהחרוז תמורת ביטוי מוצלח). וגם לדעתי זה נכון שככל שהשיר יותר שטותניקי, הדרישות מאיכות החריזה נחלשות. אצל כוורת יש אין-סוף דוגמאות, וגם לאריאל זילבר לא חסר ("גן עדן"/"שק"ם", ו"חסד"/"כסף", ב"הנה אנו המיואשים"). אפרופו אריאל זילבר ומילים, מישהו פה יכול להסביר לי סוף סוף מה הקטע עם המילים של "בחברה להגנת הטבע"? (כן, אני יודע ששמואל צ'יזיק חיבר.) שום דבר שם לא מסתדר, מבחינת התוכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להאמין שזה הטריד אותו. אחרי שכבר בבית הפותח של "כוכבים בחוץ" הוא חרז "לאורך" עם "עובר אורח", היה לו צ'ק פתוח לזריקת זין. _____ נוח בשלום על משכבך, דייגו. איש קטן ושחקן ענק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שפעם הבחנתי אצל אלתרמן וגולדברג באי-אלו חריזות של ף/ב (כמו "טרף"/"חרב"), ותהיתי אם זה קשור לזה שרבים בסביבתם, ואני מניח שחלק מהם עצמם, באמת הגו את זה אותו דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כמו אצל פבלו רוזנברג (נר על החלון - הלב ימשיך לפעום). אבל מה עם אלכסנדר פן (פנס על הגשר - לחות מני גשם)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינגו! בדיוק חשבתי על זה בהקשר ההוא. קצת מבטא פולני או ייקי וזה לגמריי עופייר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור במה זכיתי (מן הסתם חטאתי) שזכיתי לעקיצה הזו, אבל נוטה להסכים עם שאר הנאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא פירגון (עם קריצה קלה). מזל שאלתרמן כבר לא מגיב יותר באייל | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בעידן אחר :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד אחד: שניים סינים עם כינור גדול ישבו בצד הכביש ופיטפטו בקול גדול ואם כבר הידרדרנו לשירי ילדים, נזכרתי בסיפור הבא. לפני יותר מעשר שנים התגלגל אלינו הביתה ספר ילדים בעל השם התמים "שני בת ארבע". הנה ציטוט מדויק מתוכו, איי שיט יו נוט: "... נסענו חיש מהר לבני ברק לרחוב השומר מקום שם הפיצה של פיקנטי את השוק שובר בתוך קרטונים ארזו לנו יפה מאד את הכל ובבית אמא אמרה לאבא, תראה יהושע כמה זול, בתשעה עשר שקל ותשעים אגורות שתי פיצות ענק זה ממש כאילו בעבודה שלך קיבלת מענק." התגובה הראשונה שלי היתה - "מה? בדש כתב את זה?" ומסתבר ש... כן, זה היה הוא! יש פה בטח כאלה שזוכרים איך בשנות השמונים פעל טיפוס בשם משה בדש, הבעלים של "פיקנטי" וטייקון נקניקים בעיני עצמו, ועשה הרבה רעש עם פרסומות אגרסיביות אבל בלי מיליגרם אחד של אלגנטיות. הוא נקלע שוב ושוב להסתבכויות משפטיות, ואני זוכר את "מוזיאון האבסורד" שהוא פימפם בעיתונים - תערוכה נודדת (?) של המכונות במפעל שלו, שאמורה להמחיש את הגובה האבסורדי, לכאורה, של השומה שמס הכנסה קבע לו. אז מסתבר שהוא לא בחל בחיבור ספרות ילדים כדי להעביר את המסרים השיווקיים המעודנים שלו. החרוזים עצמם לא כאלה גרועים, אבל במדד של ערך ספרותי כולל, נראה לי שיהיה קשה להגיע נמוך יותר. יש טוענים אחרים לכתר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד סיפרתי לבנותיי שהאוטו הגדול והירוק "מביא הוא *הביתה* ביצים וחלב". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור. גם זהו זה עשו עליו מערכון. https://youtu.be/c2Z7IySgBLY?t=9m45s | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גדול. לא חושב שהכרתי את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ולנטינו" / "קלמנטינות" הולך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא לא רע - בייחוד שתנועת ה'נו' מתארכת לה כך שה-ת' המסיים מגיע אחרי שהחרוז כבר התקבע. ובמקרה בדיוק השבוע יצא לי לשמוע פינה של אבשלום קור (מי היה מאמין שזה עדיין קורה), ובה הוא התמקד בתופעה של 'חרוז באוזן' שאיננו חרוז בכתב, בשירה העברית. דוגמאות משם: נעמי שמר חורזת כיכר/עתיקה, ממשיכה עם מלח/סלע ומסיימת ב-זורחות/יריחו (א-לה הולנטינו שלך). שסק/צוחקת - כשאחר כך עוד מופיע(ה) דמשק אחרי כמה משפטים כדי להדהד באוזן חרוז פירותי וראוי יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלוף החריזה באוזן הוא בעיני אמינם | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן רכבת מילולית מטורפת, אבל יש לי הסתייגות אחת - אני מעריך מאד במתינות את יכולת הבנת המבטאים האמריקאיים למיניהם שלי, מה שמן הסתם גם משטח מאד את כל הניואנסים של חריזה מוצלחת-או-לא שיעברו לי הרבה מעל הראש. למי שלא דובר עברית שוטפת, מלח וסלע יישמעו סבבה, כנראה, בטח בקצב של שלוש מאות מילים בדקה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |