בתשובה לab, 26/10/20 12:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רמזתי לזה - כנראה במעומעם - שחוסר קוהרנטיות הוא מאבני הבסיס של כל שירה באשר היא. להתלונן על חוסר קוהרנטיות בשיר זה כמו להתלונן על דיסטורשן גיטרות ברוק כבד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שבשירה יש עמימות תוכן. אבל אם העמימות גדולה מדי לא קיים תוכן ששווה להתאמץ בשבילו "להבין את השיר". מהדיון אותו קראתי הלילה, בחטף אמנם, התרשמתי שאין הסכמה בין פרשני השיר "שלל שרב" מה הוא התוכן של השיר. יש איזו שהיא הסכמה חלקית על האווירה שהשיר הזה מקרין (אווירה של החיים בתל אביב). כפי שכבר ציינתי, השיר הזה הוא תמליל מוזמן שדי ניכפה על מאיר אריאל, כתמליל למנגינה שהיתה כבר כתובה . סיטואציה זו יכולה להסביר את העמימות (טקסטואלית) שיש בשיר. המוסיקה לעומת זאת בשיר זה מאוד ברורה, לדעתי המוסיקה גם ברמה מאוד גבוהה. איזה הבדל בין הרמה של השיר, לרבות התמליל, לבין השיר "טוי" ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמליל מוזמן לא "נכפה". יש שתי דרכים לכתיבת שירים לאמנים מופיעים: מנגינה למילים קיימות, ומילים למנגינה קיימת1. שתיהן נפוצות כמו זיתים בפיצה, ואף אחת מהן אינה כפויה, לא המנגינה על המילים ולא המילים על המנגינה. הטקסט של "שלל שרב" הוא נהדר, רב משמעי ומאד אפקטיבי. לא היה מבייש שום ספר שירה כתובה2. וגם משתלב מצוין עם המוזיקה. מה עוד אפשר לבקש? חוסר הסכמה גם הוא אינו פגם - רק כאן באתר היו דיונים ארוכים די לאחרונה לגבי תוכנו של "משירי ארץ אהבתי" ללאה גולדברג, ולמרות פרשנויות שונות לחלוטין, אף אחד לא טען שהעמימות או דו(תלת?) המשמעות שלו עומדת לרעתו ופוגעת באיכותו הפואטית. 1 וכל סופרפוזיציה של אלה. 2 האם אתה יכול לומר אותו דבר על "טוי"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 רק לי מפריע שהמילה "שביס" מופיעה בשיר פעמיים? אני בטוח שמדובר באמצעי אמנותי רב השראה ומשמעות, אבל אותי זה מעצבן משום מה. גם העובר-גובר-נובר-צובר נשמע לי כמו התחכמות מיותרת מטיפוס "שופוני" (ובאלה אני המומחה מספר אחד בארץ כך שנא לא להתווכח). ממאיר אריאל היו לי ציפיות גבוהות יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 זה יוצר הרי הקבלה ברורה בין "שביס אפרפר כלטיפה על הים" לבין "שביס הרקדנית מרחף על בטן גליה" (ולא במקרה). העובר-נובר-צובר הוא מאיר אריאל קלאסי, ראה העין השטופה וחבריה מהטרמינל. אבל הבנתי, פייר, אתה מאוכזב. לגיטימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספיציפית העין השטופה, הקלופה, היא מאיבן גבירול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, לא ידעתי. אבל אחרי שגיגלתי, זה בהשראת אבן גבירול, אבל לגמרי לא העתקה. בהמשך לתגובתי כאן למטה לפתילון אחר - (כמעט) כל מקוריות בונה על השראה מאחרים. זה בסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא האשמתי בהעתקה. אני חושבת שזה מעולה ורק מעשיר את השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל... אין אף מילה משותפת בין חרוזי ה"וּפָה" של אבן גבירול ושל אבו שחר! האם לעצם הבחירה בסיומת הזו אפשר לקרוא השראה? בתור שני משוררים שהרבו לחרוז שורות רבות על אותה סיומת (הראשון היה מוכרח מתוקף מוסכמות השירה שהוא פעל בהן, השני היה מוכרח כי הוא היה מוכרח), זה כמעט בלתי נמנע שלפעמים הם יבחרו באותה סיומת, ולו במקרה. זה שלאריאל לא יצאה כאן אף מילה משופת עם רשב"ג, זה הישג בפני עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חולק עליך בעניין השתלבות המילים והמנגינה ב"שלל שרב", דיון 3 (איזה אגו טריפ, לקשר לדיון 3!). כשכתבתי את המאמר חשבתי שפוליקר אשם, מאז הבנתי שאריאל אשם, אבל אני עדיין מרגיש את אותה בעיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הגזמתי בסופרלטיבים, לא רציתי לטעון לרגע שזה שיר מושלם, אז אני אפילו לא אתחיל להתווכח איתך על הבית המוזכר (שלפחות נסכים שמילותיו משובחות, מאיר שלנו, תמיד שובב גדול מאחורי המשורר שבו). אבל מה שמפריע לי בכל התיזה שלך באותו מאמר - שאסכם אותה בקצרה ולא נאמנה כ"מאיר אריאל ראוי לשירת ברים בלוזית/ג'אזית/שאנסונרית ולא להימנוני רוק או שירים קליטים" - זה שהיא משקפת ואף 'דורשת' להקצין את הטרגדיה הגדולה שלו כאמן: שבביצועים שלו, השאנסונרים והמעושנים, פשוט לא היה לו קהל. הייתי בהופעה שלו בשנות התשעים באיזה מושב בעמק חפר, ואם זכרוני אינו מטעני יכולתי לספור את הקהל על כל אצבעות גפיי. יואב קוטנר אמר פעם בהופעה לזכרו שבהופעה אחת בודדת כזו יש יותר קהל מאשר בכל ההופעות של מאיר אריאל ביחד. אז גם את השירים שעלו לגדולה אצל אמנים אחרים, מסוף עונת התפוזים ועד שלל שרב, גם אותם אתה רוצה לקחת ממנו? לא חראם? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |