בתשובה לדב אנשלוביץ, 21/08/20 7:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מצאתי לנכון להעתיק לכאן קטע ממאמר של חגי סגל במקור ראשון מהיום (שלא מופיע באתר שלהם ברשת) כדי שישמש מעין תזכורת ל"נחישות" שגילו גנץ וכחול לבן כלפי עזה כשישבו באופוזיציה: ב־10 בפברואר השנה, לפני חצי שנה בסך הכול, התכנסה הכנסת ה-22 לישיבתה הלפני אחרונה, על שולחנה הונה נושא אחד ויחיד, לפי הצעת סיעת האופוזיציה הגדולה כחול לבן: "הטרור הבלתי פוסק מרצועת עזה ויכולת ההרתעה של מדינת ישראל". הדובר המרכזי מטעם הסיעה היה מועמדה לראשות הממשלה, רב־אלוף במיל' בני גנץ. בפעם המי יודע כמה בשלוש מערכות הבחירות האחרונות הוא תקף את הרפיסות הישראלית בדרום. "בזמן שאנחנו יושבים כאן", פתח ואמר, "אלפי ילדים בעוטף עזה ובדרום נכנסים לחרדה בכל פעם שהם רואים בלונים בלונים. נכנסים מזה לחרדה. ילדים רצים לממ"ד בכל פעם שהדלת נטרקת". ראש הממשלה בנימין נתניהו נעדר מן הדיון. גנץ הושיט אצבע מאשימה לעבד כיסאו הריק: "בשנים האחרונות הפכת את עוטף עזה לחוטף עזה, מדי לילה, מדי יום. זה כבר לא עוטף עזה, זה חוטף עזה. אתה מטייל בעולם ומחתים דרכונים בזמן שמרכזי החוסן קורסים; מצהיר הצהרות ומבטיח הבטחות בלי כיסוי בעוד ילדי הדרום סובלים מסיוטים... הצבע האדום לא באמת מזיז לך". יו"ר כחול לבן התחייב שהממשלה העתידית בראשותו תנהיג מדיניות שונה לחלוטין מול חמאס, ומיד יצא עם סיעתו לסיור מתוקשר בחזית. "נתניהו מתנהל בהססנות ופחדנות", אמר לתושבים, "יש לחתור לשלום, אבל לא במחיר של השפלה לאומית והפקרות ביטחונית". הוא הבטיח "הכרעה צבאית", ולו גם ב"מחיר כואב". מה קרה בינתיים, כולנו יודעים. שר הביטחון החדש בני גנץ מגיב באופן מאופק יותר לטרור הבלונים ולטפטוף הטילים. לכאורה הוא רשאי לטעון שראש הממשלה מונע ממנו להגיב בעוצמה, כפי שמנע זאת מקודמיו, אבל עד כה לא שמענו ממנו טענה ברוח זו, אפילו לא חריקת שן קלה, גנץ חלוק פומבית על נתניהו בשלל עניינים, מתקציבהמדינה ועד מערכת המשפט, לא בנושא עזה. מכאן אפשר להסיק שמדיניות ההבלגה של נתניהו שם מקובלת עליו. הוא מבין היטב מה שהבין גם לפני הבחירות: אי אפשר למגר את חמאס בלי לשלוט בעזה. נאום הבלונים שלו בפברואר היה בלון אחד גדול, בלון שקוף במיוחד. איש בדרום לא האמין לטענות כחול לבן שהיא תנהל אחרת את המערכה בדרום, כמו שאיש בבקעה לא התרשם ממפגן התמיכה בריבונות שערכה שם בחורף שעבר. כחול לבן הייתה, בסופו של דבר, הצגה אחת גדולה. רק תשוקתה להחלפת שלטון הסגירה כנות מסוימת. בסוף הקטע כותב חגי סגל שאיש לא האמן לגנץ שהוא יתנהל אחרת מול עזה. זה די נכון, אבל אם זכרוני אינו מטעני אצלנו באייל היו כאלה שכן האמינו. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |