 |
ויקיפדיה יודעת לספר שארתור אדינגטון הציע עוד ב-1920 שהיתוך מימן להליום עשוי להיות מנגנון יצירת האנרגיה של הכוכבים, שמארק אוליפנט הצליח להשיג היתוך של איזוטופים של מימן במעבדה ב-1932, ושהאנס בתה פיתח את התורה המלאה פחות או יותר של מחזור החיים של ההיתוך והקריסה בכוכבים במהלך שנות השלושים - כל זאת לפני שליזה מייטנר ואוטו פריש גילו את הביקוע ממש ערב המלחמה. לכן נראה לי סביר מאד שגם לולא גילוי הביקוע האנושות היתה מתקדמת וממשיכה לנסות להפיק היתוך גדול יותר ויותר במעבדותיה. אילו כל המאמץ שהושקע בפיתוח כורי ביקוע היה מושקע בכורי היתוך, אולי אפילו היינו היום קרובים יותר למימושם. אני מסכים שמאמצים שהושקעו בפיתוח הנשק הגרעיני ואולי גם האנרגיה הגרעינית תרמו גם לחקר ההיתוך, אבל קשה לי להאמין שבלעדיהם זה לא היה מתרחש כלל. לדעתי הניסויים הגרעיניים בפצצות עצמן דווקא לא תרמו הרבה; כשהפצצה מתפוצצת אין הרבה שאתה יכול לעשות כדי להבין את מה שמתרחש בפנים במיקרו- או נאנו-שניות של ההיתוך כשאתה צופה ממרחק של עשרות קילומטרים. מה שמן הסתם תרם - עד כמה שהיתה זרימת מידע בין החוקרים הצבאיים לאזרחיים - הוא העבודה התאורטית שקדמה לתכנון הפצצות.
בהנחה שציביליזציה מתקדמת תגיע למצב שמה שמגביל את ההתפתחות שלה הוא זמינות האנרגיה, יהיו לה שני כיווני התפתחות: איסוף יותר ויותר אנרגיה מהשמש שלה (עד לעטיפתה בכדור דייסון כדור דייסון [ויקיפדיה]) או ייצור עצמי - שציביליזציה כזו, אם היא תתפתח כמו שלנו בשנות השלושים, תבין את עקרונותיו הבסיסיים. אני משער שחלק לפחות מהמאמצים שלה יופנו גם בכיוון הזה, ואם היא תהיה מפותחת טכנולוגית כמונו ויותר אין שום סיבה שהיא לא תצליח.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש