בתשובה לאריק, 19/07/19 20:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מתוך כתבה בהארץ על מנגנון הפרופריוספציה [ויקיפדיה] („תחושת הגוף״): „כדי להבין מהי פרופריוספציה ברמה המודעת, כל שצריך לעשות הוא לעצום עיניים ולנסות להבין היכן נמצאת היד ובאיזו תנוחה היא. סיפורו של איאן ווטרמן, שב–1971 התעורר וגילה שגופו נעלם, מבהיר עד כמה חשוב החוש הזה לביסוס תחושת העצמי שלנו. הצעיר הבריטי בן ה–19 הסתכל וראה את גופו, אבל לא הצליח להרגיש או להזיז אותו. הבדיקות הרפואיות שנערכו לו העלו שהוא סובל מתסמונת נדירה: בעקבות הידבקות בנגיף באזור הצוואר, מערכת החיסון של הגוף שלו תקפה והרסה את המסלולים העצביים שמעבירים את המידע של חוש המישוש והפרופריוספציה מן הגוף אל המוח. מאז תועדו רק כעשרה מקרים של התסמונת הזאת. ווטרמן היה ייחודי בכך שהוא היה הראשון שלימד את עצמו ללכת — בעזרת חוש הראייה והוראות מודעות לרגליים לזוז בלבד. כשעיניו נעצמו, הוא מעד.״ |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני משער שהבחור ללא תפיסה של גופו כלל עדיין היה בטוח ''אני קיים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני. ככלל הכתבה היא מרתקת, היא ממש מתארת את תחושת הגוף כחוש שישי, ומראה שהתחושה נובעת מחיישנים שנקראים 'כישורי השריר', שאני שומע עליהם לראשונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מעניין. פעם היה לי נקע רציני בקרסול והרופא הזהיר אותי מפני נקע חוזר. הוא אמר שהקרסול משמש כאבר חישה לצורך שיווי משקל, ומי שחטף נקע נוטה יותר לאבד שיווי משקל ולנקוע שוב את רגלו. מסתבר שזה בדיוק הסיפור הזה של Proprioception, כשהמערכת לא מקבלת מידע מדויק על מיקום הקרסול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר הזכרת את אותו "עוד חוש" - אז קיים למעשה גם את חוש "שיווי המשקל", שמקבל את המידע שלו מאבר בשם Vestibule of the ear [Wikipedia]. אז באוזן שלנו קיימים התקני הקלט של שני חושים - השמיעה ו"שיווי המשקל". מה שאנחנו קוראים לו "חוש המישוש" הוא בעצם אגד של מספר חישות - מגע קל, מגע עמוק, כאב, גרד, רטט, חום ופרופריוספציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאותי סקרן בכתבה היה התיאור ההיסטורי של התחום המדעי הזה: הוא נחקר היטב במחצית הראשונה של המאה העשרים, ואז די נזנח (יחד עם כל הביו-מכניקה) כשהביולוגיה המולקולרית תפסה תאוצה. הכתבה מתארת את שני החוקרים הישראלים העכשוויים כמכניסים את הביו.מול. לחקר הפרופריוספציה, אבל לפחות בכתבה זה היה נשמע שולי יחסית, משהו שגם אם יוכתר בהצלחה לא ירעיש עולמות. (חוץ מזה, ייתכן - עד כמה שאני יכול להבין - שהתחום די נזנח לאו דווקא בגלל הכוכב המולקולרי החדש והמנצנץ, אלא אולי כי די מיצו את מה שיש לגלות שם, לא נשארו שאלות פתוחות גדולות). התיאורים המרתקים באמת היו של דברים שידועים, אם כך, כבר כשבעים שנה; רק שאיכשהו הם חמקו מהראדאר הפופולרי, ומתוכניות הלימודים בבתי הספר ואפילו בגנים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |