בתשובה לדב אנשלוביץ, 09/06/02 10:13
וכרגיל 72181
האייל היפאני • בתשובה לדב אנשלוביץ יום א', 9/6/2002, 13:24
הקישורית מדווחת על קריאתו של בוש ליציאה מיידית של צה"ל משטחי A ביום נסיעתו של פאוול למרוקו. באותו דיווח גם מוזכרת קבלת הפנים העויינת בה נתקל פאוול בהגיעו למרוקו כאשר נשאל מדוע הוא מתעתד להגיע לישראל רק כעבור שמונה ימים ולא באופן מיידי לאור פעולת צה"ל.
אנא הסבר לי מה לא הגיוני בהסבר הפשוט הבא:
בוש תומך במבצע, לאור נסיעתו של פאוול לקדם אינטרסים אחרים במזרח התיכון מחליט בוש לדרוש מישראל לסגת מיידית. לאור ההתנגדות העזה לעמדתו המגיעה מהסנאט ומתוך הממשל עצמו ולאחר שמתברר שפאוול נכשל בשליחותו חוזר בוש לעמדתו המקורית, מצהיר כי לישראל יש את הזכות להגן על עצמה ומבקש מישראל לסגת ברגע שתסיים את פעולותיה.
בקיצור לשרון אין השפעה רצינית על התנהלות הממשל.
התביעה נחה.
כאשר בכלי התקשורת לא מדווחים מספר ימים על קילוף טיח באיזו מפקדה שכבר נהרסה אז לדעתך זו הבלגה.
ההבלגה שלך כללה בין היתר הנחת מטענים מידי יום על ציר גוש עציון. חייל הרוג ( מיחידה אחרת )ופעולה שלנו יחד עם פלוגת סדיר בתוך בית עומר שהזכירה לי סצנה מתוך אפוקליפה עכשיו.
למה אתה מגדיר פיגוע רק כאשר מטען מתפוצץ בתוך תחומי הקו הירוק?
אני לא יודע אם היה לך העונג לחוות את האינטפאדה הראשונה אבל גם כשנראה בבית שהכל בסדר ודי שקט עוברים החיילים גיהנום לא קטן בתוך מחנות הפליטים.
ונניח שהיית נשאר באותם מקומות. הרי שמספר הפיגועים היה יורד בתוך המדינה אך הפעולות כנגד החיילים היו מתגברות. כמה חיילי מילואים הורים לילדים היו צריכים להפגע לפני שהיינו נזכרים למה בכלל יצאנו משם.
אם נהרגים בכל שבוע חמישה או עשרה חיילים ( שגם הם בסך הכל אזרחים שהמדינה מחוייבת אליהם ) למה לדעתך זהו מצב סביר אשר צריך לשאוף להגיע אליו?
אני מזדהה עם חלק מדבריך ואני אף מסכים לרובו של המאמר בנושא אופק מדיני אך לאור קו מחשבה זה מדוע אינך מבין שמבצעים מהסוג הזה הם מין ברירת מחדל ארורה.
מבצע מסוג זה לא יעצור את הפיגוע הבא אלא רק ישהה אותו וכל זה במחיר חיי כמה עשרות חיילים ועוד תוצרי לוואי מאוסים כמו פגיעה במשק וכו'
תחשוב בצורה של עלות מול תועלת ותאמר לי האם הממשלה מפעילה את צה"ל בצורה ראוייה ומקצועית.
הנשקים שאספנו והמחבלים שהרגנו הם מים מתחת לגשר מבחינתם. נשקים חדשים יגיעו וילדים יש להם בשפע.
וכרגיל 72198
דב אנשלוביץ • בתשובה להאייל היפאני יום א', 9/6/2002, 15:14
המצב אצלנו הוא מצב יחיד ומיוחד. מדינה קטנה וחלשה לא תתקוף מדינה גדולה וחזקה משום היא יודעת שתיפגע שבעתיים. אבל אצלנו יש מין חוקי משחק כאלה שאצלם זה רק מאבק וטרור ולכן אסור לנו להגיב באותה מטבע. אני כל הזמן חוזר וטוען שעלינו לשנות את חוקי המשחק האלה, והתמיכה היחידה לדעתי באה פעם אחת מדרשוביץ בארצות הברית, אבל היה כאן פחד אפילו להזכיר את דבריו בצורה בולטת שלא לדבר על לדון בהם.

לכן אני יוצא מתוך הנחה שאלה הם כללי המשחק ואי אפשר לשנותם, והטענה שלי היא שהדרך הכי יעילה לשלוט במצב כשכללי משחק כאלה שוררים, היא להימצא בתוך לב לבם של המקומות בהם נוצר הטרור, גישה שהיום היא נתמכת גם ע''י מאיר פעיל עזר ויצמן ואבי דיכטר ראש השב''כ.
זה כמובן לא פתרון מושלם אבל זה הכי טוב בכללי המשחק הקיימים. כך אומר ההיגיון וכך גם הוכיחה המציאות. הרי כמה עשרות שנים שהינו שם. מוטיבציה הייתה לפגוע בנו, ובאמת מדי פעם נפגעו חיילים. אבל זה היה מצב הרבה יותר טוב ובטוח מכפי שהוא עכשיו. אי אפשר להשוות בכלל.
וכרגיל 72217
האייל היפאני • בתשובה לדב אנשלוביץ יום א', 9/6/2002, 18:50
לא פתרון מושלם בלשון המעטה.
מול אותה שורה של "תותחים" בטחוניים והסטוריון אחד מבריק נמצאים מספיק "קליברים" שיאמרו אחרת.
כן, היינו באותם מקומות עשרות שנים והטרור רק גבר. שברנו ידיים ורגליים, הורדנו למישהו ראש עם טלפון ממולכד והזרקנו דם של איגואנות לאוזן של חאלד. הטרור רק גבר והתעצם. זכור נא שפיגוע במוצב טרמיט מוגדר כאירוע טרור לכל דבר.
גם אם אוגדה שלמה תפעל בלב רמאללה זה לא מה שימנע רצח של ישראלים ( כולל חיילים ). על מנת להכין מטען אתה צריך רק פיילה חלודה, דשן שגנבת מעמק חפר ויד יציבה.
בקיצור, כיבוש של אזור כה מאוכלס לא יביא להפסקת העימות ויגרום לך כאלו צרות מבית שיגרמו לך להזכר למה הגענו לוועידת מדריד.
אתה צודק לגבי כללי המשחק חסרי התקדים שהתקבעו כאן משום מה.
מנהיגות המדינה נמנעת מזה שלושים שנה לקבל החלטה הגיונית בעניין השטחים. אם מדובר במלחמה אזי צא למלחמה כאשר יש לך תכנית ברורה אילו מטרות הצבא צריך להשיג על מנת לקדם את האנטרסים המדיניים.
למלחמה יש פנים רבות אך מבצע חומת מגן הוא לא אחת מהן. כאשר אתה שולח כעשרים חיילים להרצח על מנת לאסוף נשק. כאשר אתה מאשים את ערפאת באחריות ישירה לפיגועים אך מודיע כבר בבוקר המבצע בתכנית של רזי ברקאי שלא תהיה הוראה לפגוע בו ובשאר הרוצחים הראשיים כטאופיק טיראווי ומוחמד דאחלן הרי שאתה ( לא אתה, ממשלת ישראל..) עושה צחוק מהאזרחים שלך.
אם אתה מפרסם כל יום עובדות אשר מצביעות על כך שהרשות פתחה במלחמה אנא השב מלחמה ותפסיק לקלף טיח.
לאחר מלחמת ויאטנאם ישבו האמריקאים והפיקו לקחים. בין היתר הוחלט שאין יותר דבר כזה בלקסיקון מלחמה מוגבלת כאשר שישמוש בנשק להשמדה המונית הינו היוצא מהכלל.
בספר חייל מדווח של גנרל ווסטמורלנד אפשר להקביל את החשיבה של הממשל האמריקני אז למצב המדיני בארץ - כל הזמן התרכזו בהגבלות על הצבא מצד אחד ובריחה מפתרון מדיני מצד שני

מאז בכל מלחמה (מלחמת המפרץ, פנמה, אפגאניסטאן ) האמריקאים נוהגים על פי כלל זה ושולחים כח ברוטאלי שאולי מכעיס כמה כתבים באירופה אבל מבטיח להם את ההישגים המדיניים (יש לי כמה השגות לגבי הפעולות באפגאניסטאן אך לא לגבי הדוקטורינה )
מלחמה לא מוגבלת על פי המודל שלנו יכולה לכלול הריגה או מאסר של כל מפקדי תנועות הטרור או כל פתרון יצירתי אחר אשר כולל פגיעה בפוגעים בנו. אתה צריך לזכור שבדיוק כמו האמריקאים הממשלה צריך לדעת מה היא רוצה להרוויח מדינית כתוצאה מהפעלת הכח אחרת אין שום ערך לאף פעולה.
לסיכום, כיבוש השטחים מחדש זה בדיוק כמו אקמול לחולה סרטן או כמו שיר נולד "בהתחלה זה כואב אחר כך יוצא החוצה".
פעולה צבאית על פי עקרונות המלחמה ( שאינה צריכה לכלול את כיבוש השטחים לזמן ממושך) אשר לא מוכתבת ע"י שיקולים פוליטיים אלא על פי יעדים מדיניים זה דבר שלא ראינו כאן מאז 48'.
הייתי מספר לך קצת סיפורים מהאינטיפאדה הראשונה אבל הבנתי שעדויות אישיות גורמות לך למות ואני דווקא מאחל לך חיים ארוכים.
וכרגיל 72222
דב אנשלוביץ • בתשובה להאייל היפאני יום א', 9/6/2002, 19:37
שנינו מתחילים לחזור על עצמנו, ואעיר משהו רק לגבי עניין העדויות האישיות.
באמת סיפור מפה וסיפור משם אין להם חשיבות בעיניי. מה שקובע בעיניי הוא סטטיסטיקה לאורך זמן כשהארועים שעליהם מעידים העדים המקומיים שמרוב עצים לא רואים את היער, הם רק טיפות בתוך הסטטיסטיקה הזאת.
אם במשך כמה שנים של האינתיפדה הראשונה מספר ההרוגים היה דומה למספר של כמה שבועות אינתיפדה עכשווית זה נתון משמעותי, ואני משתדל להסתמך על נתונים כאלה.

יש בספר הביוגרפיה על משה דיין קטע שמדגים באופן ציורי את העניין הזה. לצערי הספר אינו לפניי ואנסה לתאר מהזכרון את המסופר. מדובר על דוח של טייס במבצע סיני שתאר התקפה של חיל האוייר על שיירה מצרית שבה השתתף. הטייס היה בחור צעיר ונלהב והתאור שלו היה מאד ציורי וכלל המון "מדורות" וכלי רכב נדלקים (חבל שאיני יכול לצטט) . אבל בסוף הדוח יש הערה של מפקד הטייסת באלה המלים: "למרות התיאור המרתק והציורי אבדות האויב הן כפי שציינתי בתחילה - הושמד ג'יפ ונפגעה קלות משאית . . ."
וכרגיל 72223
האייל היפאני • בתשובה לדב אנשלוביץ יום א', 9/6/2002, 19:50
1. אל תתכונן למלחמה הקודמת. כדאי שתביא בחשבון שהמצב המדיני לצערנו או לשמחתנו השתנה.
2. אכן אנקדוטה משעשעת
3. לילה טוב
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות