 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבה מסמרת שיער (את שלי, לפחות) ב"הארץ" סוקרת את הרקע - הסיפור של עולי תימן מזווית רפואת הציבור. הרושם שעולה הוא שכל ההמולה סביב כן היתה או לא היתה חטיפה היא הסחת דעת מהסיפור הגדול יותר: טרגדיה איומה בתחום בריאות הציבור, עם מוות המוני של תינוקות ופעוטות. כמעט אין כאן טובים ורעים: היו כמה שהיו אולי קצת רעים, או לפחות לא צדיקים (אנשי בריאות שסירבו לעבוד אצל העולים), היו רבים שעשו עבודת קודש עם כוונות טובות, או סתם עשו את עבודתם עם כוונות טובות, אבל מה שהיה בעיקר הוא צירוף קטסטרופלי של נסיבות היסטוריות ופערים תרבותיים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
העלייה מתימן ארצה, הקדימה במספר חודשים את עליית הבילו״ים ונבעה מכמיהתם של יהודי תימן לציון, מרצונם לשפר את עתידם ועתיד ילדיהם ומהמיאוס מתנאי החיים הקשים מתוקף מעמדם הנחות כבני חסות ומהגזרות הקשות שהוטלו עליהם. בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, החלה בתימן בצורת קשה ובעקבותיה רעב כבד ועלייה תלולה בתחלואה ובתמותה. על מנת להקל על תושבי ארצו, אישר האימאם יציאת היהודים. אלפים החלו לנהור לעדן הסמוכה וכ-5,000 מהם קיבלו מהסוכנות היהודית אישורי עלייה ל-א״י. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הבריטים סגרו שערי הארץ וכחמשת אלפים פליטים יהודים נשארו בעיר עדן ובמחנה המעבר ״גאולה״, שנוהל על ידי ארגון ״הג׳וינט״. עם שוך קרבות מלחמת העצמאות, בדצמבר 1948, במבצע שבדיעבד נחשב לגל הראשון של ״על כנפי נשרים״ החלו להטיס פליטים אלה ארצה ואליהם נוספו כאלפיים מתושביה היהודיים של העיר עדן. חוסר היציבות, המצב הכלכלי הקשה בתימן, התחזקות תחושות לאומניות ערביות ומעשי פרעות ביהודי עדן, הצביעו על סכנה הולכת וגוברת. אי לכך סוכם בין הבריטים, הג׳וינט והסוכנות היהודית על המשך העלאת יהדות תימן באופן הדרגתי ולאורך מספר שנים. ארגון הג׳וינט תבע אחריות לא רק על מימון מבצע העלייה אלא גם על ניהולו והסוכנות הסכימה והכפיפה לארגון זה את אנשיה (באזורים אחרים היה הג׳וינט אחראי על המימון והסוכנות על ניהול המבצעים). אולם איש לא העריך מראש שהשמועה על חידוש העלייה תתפשט במהירות בכל רחבי תימן ושתוך זמן קצר רבבות יעזבו את כפריהם ויצאו לכיוון עדן. העולים נעו מאות קילומטרים בשיירות רגליות, על גבי חמורים ובחלק האחרון של המסע במשאיות צפופות. בדרכם הארוכה הם נפלו קורבן לשודדי דרכים, לסחטנות הסולטנים ששלטו בדרכים, ליתושי המלריה, למחוללי הטיפוס ולמחלות טרופיות. מחנה ״חאשד״ שהוקם לא רחוק מהמחנה הקודם, היה ערוך לקליטת כאלף דיירים, אך בשיא המבצע, בחודשים אוגוסט וספטמבר 1949 הכיל כ 13,000 אלף איש מותשים שהתגוללו ברחבי המחנה תחת השמש היוקדת, בארבעים מעלות ובסופות חול, ללא מספיק מים ומזון כשרבים מהם קודחים. הארגון המחפיר נבע מאדישותם ואיטיותם של פקידי הג׳וינט שהיו חסרי ניסיון בניהול מבצעים כאלה ומקצב איטי מדי של הטיסות ארצה. הבריטים ששלטו בעדן חששו מהתפשטות מגפות, סגרו את מעבר הגבול בין המדינות. אלפים רבים מצאו עצמם גוועים במדבר במשך שבועות ללא אפשרות לחזור לבתיהם וללא רכוש כסף, מחסה, מזון ומשקה. כל משפחה איבדה מבניה, רובם קשישים, תינוקות וילדים שקיפחו חייהם בדרכם לעדן ובמחנה. פרט לאנדרטה שהוקמה בסמוך ל״חאשד״, ניספים אלו לא הונצחו בארץ מעולם. לנוכח מצבם הקשה של הנוחתים בלוד, החלו בארץ להבין שאסון נוראי מתרחש. משלחת רופאים בראשתו של ד״ר מאיר הוטסה לעדן והללו דרשו להגביר קצב הטיסות, לשלוח מהארץ ציוד הכרחי, לארגן מחדש את המחנה, לתגבר אנשי הרפואה ולהעלות במהירות האפשרית ללא כל דיחוי ובניגוד לכל מדיניות הגירה נאותה את כל אותם אומללים. בסופו של דבר, תוך עשרה חודשים בלבד, במה שנחשב כגל השני של עליית ״על כנפי נשרים״ הגיעו ארצה בשנת 1949 ללא בדיקות וטיפול מקדמי כ 35,000 עולים שחלקם הגדול במצב קשה ובתת תזונה קיצוני. בישיבת הממשלה ביום 20.9.49, שר הבריאות חיים משה שפירא דיבר על מצבם של העולים, ובניהם כ 3,000 תינוקות על סף מוות, ראש הממשלה דוד בן-גוריון דיבר על הצלת הילדים, שר האספקה והקיצוב דב יוסף ביקש תוספת מזון עבור ילדי מחנות תימן ושרת העבודה גולדה מאירסון ביקשה לתעדף ילדים אלו. כעבור חודשיים בנאומו בישיבת הכנסת תאר בן-גוריון את מצבם של הילדים וקבע כי ״אפילו אם נגזר על מי מהם למות - מוטב שימות פה״. בשל החשש להתפשטות המחלות, שוכנו עולי תימן במחנות ייחודים ששימשו למעשה כמחנות בידוד. ערי אוהלים אלו, שהוקמו בחיפזון ובתנאי המדינה הענייה והצעירה היו צפופים, בעלי סניטציה גרועה. מזג האויר גם הוא לא הועיל- היו אלה החורפים הקשים ביותר שידעה הארץ וחום הקיץ גרם לקלקול מזון ולדיזנטריה קטלנית. התינוקות הקטנטנים שוכנו במבנים יחסית מוגנים, אך גם שם פשטו המחלות. מחלקות הילדים בכל בתי החולים הגיעו לאחוזי תפוסה בלתי אפשריים והתנהלו בחוסר גדול מאד של כח אדם. רבים מילדי תימן לא ניתן היה להציל. סיבת המוות הראשית היתה השלכות תת תזונה הקשה ממנה סבלו ואחריה דיזנטריה, מחלות ריאה, דלקות קרום המוח, שיתוק ילדים (פוליו), דיפתריה, קדחת, טיפוס, שחפת, בילהרציה, טטנוס ועוד. ילדים שהחלימו, הוחזרו לאותם תנאים מרעים וחלו בשנית. אלו מהם שפיתחו מחלות כרוניות והחזרה למחנות הייתה עבורם סכנת חיים, נשלחו להבראה במוסדות ויצ״ו, אמנה וכו׳. הנערות הצעירות שכל חייהן סבלו מתזונה לקויה, עברו דרך חתחתים והגיעו ארצה באפיסת כוחות, מורעבות וחולות התקשו לשמור על הריונות, סבלו מהפלות רבות, ואובדן עוברים ותינוקות רכים. גם לאחר שעזבו העולים, שהגיעו ארצה היישר מימי התנ״ך את המחנות, הם התקשו לסמוך על הממסד הרפואי המודרני, לא הכירו הסימנים הראשונים למחלות מערביות ופעמים רבות הביאו ילדיהם לטיפול רפואי כשכבר לא ניתן היה לרפאם. במהלך שנת 1950, עם החלשות זרם העולים והפקת הלקחים הנדרשת, הועלו ארצה בגל השלישי של ״על כנפי נשרים״ עוד כ 10,000 איש ללא תקלות יוצאות דופן. פרשת ילדי תימן מקורה בתנאי החיים הקשים בארץ מוצאם של העולים, בתוחלת החיים הקצרה בה הכוללת תמותת תינוקות וילדים מהגבוהות בעולם, במסע המפרך במדבר, במחלות שבדרך, במחדל העצום של אירגון הג׳ויינט, בקשיים שהעמידו הבריטים, במרחק מחצי האי ערב ארצה, במצב החרום אז בארץ, בתנאי מזג אויר קיצוניים, בחששם של עולי תימן מהחיים המודרניים, בנישואי נערות צעירות מאד ובין קרובי משפחה, בחוסר בשפה משותפת ובאמצעי תקשורת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |