 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההרהורים המתמטיים המקאבריים האלו מתגברים מאד את צד הזקן הנרגן שבי. מאז חזרתי לעבוד, אני מבין שהחברה מציבה בפניי ברירה פשוטה: למות מקורונה או למות מאבטלה. החבר'ה כאן בעבודה מרגישים בבית וכמעט אפאחד כאן לא חובש מסיכה או שומר מרחק. אם אתחיל להעיר לאנשים, אמצא עצמי מובטל די מהר (מה שעשוי לקרות בכל מקרה אם יפרוץ מיתון עולמי). מצד אחד אני מתנחם בהרהורים עליזים על שפעת עופות novel. מי שמתרשם מיכולת הנבואה של WHO או ביל גייטס, אזכיר שהם פחות חשבו על SARS ויותר בכיוון של שפעת העופות שאם רק תפתח מוטציה מעט יותר מדבקת ולא הרבה פחות קטלנית (כמה עשרות אחוזי תמותה מתוך הנשאים) עשוייה להתגלות כקורונה על סטרואידים ולהבדיל מקורונה השמועות אומרות שהיא מעדיפה את קרבנותיה מתחת לגיל 20. מצד שני הדרוויניסט שבי תוהה אם חיבתם של הוירוסים לקשישים אינה מקרית והיא ביטוי לחוכמתה של אמא אבולוציה. חיסול צעירים היה מצמצם את ה"לבנסראום" של הוירוסים, בעוד קשישים אינם נוהגים להעמיד צאצאים-נשאים חדשים שישאו את אומת הוירוסים לטריטוריות אקספוננציאליות חדשות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ומצד שני, למה בכלל להרוג? עדיף קשיש מדביק מקשיש לשעבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אחד הדברים המעניינים בברירה הטבעית של פתוגנים: מצד אחד "כדאי" למין כולו וכן לקבוצת הפתוגנים שנמצאים אצל נשא אחד להיות ידידותיים במידת האפשר ובכך להגדיל את סיכויי המעבר לנשא אחר, כלומר מהזוית הזאת אכן "עדיף קשיש מדביק". מצד שני, אם פרט ספציפי באותה קבוצה עובד מוטציה שגורמת לו להתרבות יותר מהר הוא כמובן יעשה את זה, והמחיר של טיפוס חסר מעצורים כזה הוא הרבה פעמים "קשיש לשעבר", כלומר מוות מהיר של הנשא. משקל המוות המהיר מבחינת התפשטות המוטציה תלוי בין השאר במידת ההדבקה, אבל אם כבר נדבקים יש סיכוי גבוה שדווקא המניאק המרובה יהיה זה שידביק. לכן אפילו באותה משפחה אפשר למצוא לפעמים זנים קטלניים (כמו סארס המקורי) וגם זנים ידידותיים יחסית כמו צינון. אפצ'י. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין! אז להבנתי מניאק מרובה יגרום למין המארח שלו להדלדל, אבל יגדיל את האחוז שלו בקרב אותו מין (על חשבון זנים מנומסים). אני תוהה אם נימוס, לכן, מטפס יפה יותר בשרשרת המזון (בצורה הפוכה ל-biomagnification [Wikipedia]). אם היינו ציידים לקטים, ואוכלים ממה שבא ליד, היינו נתקלים בפחות מניאקים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה אוכל ממה שבא ליד ולא מקפיד על ריחוק חברתי בין היד לכל מיני הפרשות שהגיע מאחרים, אתה כבר חשוף לכל מיני פגעים. ביניהם כל מיני מניאקים שלא יחסלו אותך מיד (כגון בילהרציה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגיטימי, אשמור את ידי לעצמי. ועדיין, מעניין אם מינים שאוכלים מינים שאוכלים (וכן הלאה) מינים שלא מתמודדים עם וירוסים אלימים שורדים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי שקראתי או ראיתי איפשהו שלאוכלי נבלות שונים יש התאמה של מערכת החיסון לנסות להתמודד עם האלימות הנ״ל, אבל אני לא יודע בדיוק על מה מדובר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, חלק גדול מהפתוגנים לא עוברים בשלום את מערכת העיכול של הטורף, וכמובן רבים מהם לא יכולים לתקוף אותו מלכתחילה (הם ספציפיים למין). אצל אלה שכן עוברים את המשוכות האלה, מתקיים שיווי משקל דומה לזה שתיארתי קודם, עם גורמים קצת שונים. למשל, אם טורפים או זוללי נבלות הם מצע טוב, פחות איכפת לפתוגן אם הנשא יחלה מאד או ימות מהר כך שיש כאן לחץ דווקא בכיוון ההפוך מזה שאתה מתאר, עד שהוא מגיע לראש שרשרת המזון. אני לא יודע עד כמה המצב הזה שכיח, ומנחש שלא במידה רבה (כלבת היא דוגמא למחלה שעוברת גם כך, וכידוע הוירוס שלה קטלני בהחלט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ומות הנשא נגרם ע''י תהליך ההתרבות של המזיק, אין כאן סתירה אלא תחרות בין צורך חזק לצורך פחות חזק. אנו כבר יודעים שהפצת הגנים שלך היא המנוע החזק ביותר של האבולוציה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |