בתשובה לeasy, 11/04/20 23:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא מעביר עליך ביקורת או משהו. אני לא חושב שאתה מסכן מישהו במעשיך. כפי שאתה יכול לנחש, אין לי מושג באורח החיים של אדם ספורטיבי, אבל תשובתך פשוט מסקרנת אותי. האם לא חשבת, לפחות עד יעבור זעם, להתארגן על אופני כושר או מכונת ריצה במרתף או בעליית הגג, פשוט כדי לא להיות הראשון שמפר את ההוראות? האם קצת קונפורמיזם מן הזן הצנוע של לא להיות הכבשה השחורה לא יכול לספק מעט משוב חיובי, קצת שליטה עצמית ללא מוראה של מלכות. אני לא בטוח שהיית ממהר כל כך לפרוץ אפילו הוראות טיפשיות של החברה או האיגוד המקצועי שלך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
במילה אחת, לא. עצם הרעיון לרוץ (או לרכוב) כשעה בלי לזוז מהמקום מעורר בי חלחלה. כל הרעיון של ריצה בעיני זה ההתקדמות, הנוף המתחלף, הידיעה שגם אם נגמר לי הכוח באמצע הדרך, עדיין אני צריך לחזור הביתה (בערך) את אותו המרחק שעברתי ואי אפשר פשוט לעצור, לנגב את הזיעה וללכת לראות מה יש במקרר. אני לא רץ כדי לשמור על המשקל או על הכושר. אני רץ כי אני לא יכול בלי זה, כי אם אני לא רץ אני נהיה חסר שקט, מתוח, עצבני, חנוק, חסר קשב ועם קשיי ריכוז. את זה שום אופני כושר או מכונת ריצה לא יפתרו. והסיכון? זניח. אני גר בסביבה כפרית ללא אכיפה, ואם היו אוכפי סגר במסלול החורף שלי הייתי רץ בדרכי העפר שבין השדות (אני עושה את זה בין כה וכה החל מהתייבשות הבוץ ועד ליורה). השילוב של הצורך החזק, הסיכון (שלי או של הזולת) האפסי והאכיפה הלא קיימת לא נותנים לי שום סיבה להמנע מהתחביב שלי. אני מניח שהוראות טיפשיות של מקום העבודה שלי שהיו מלוות בסיכון אפסי ואכיפה לא קיימת (נגיד, הנחיה שלא לעשות שום שימוש במשאבי החברה לתועלתי האישית) היו זוכות לאותה התעלמות מצידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
OK, כפי שאמר המתאגרף מוחמד עלי: different strokes for different falks. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |