 |
ארנון אבני התייחס היום לעניין זה וכתב דברים נכוחים:
"בזמן האחרון מתלהט כאן ויכוח דמגוגי על ציונות ופטריוטיזם ואני מרגיש שעלי להסביר את עצמי.
ובכן - זהו לטעמי ההבדל בין ימין ושמאל ביחס לערבים בישראל.
בימין - הערבים הם מי שניסו למנוע מאתנו מדינה יהודית והפסידו בקרב. עבור הימין הם משלמים עדיין על חטאם כי עליהם היה להבין שזו זכותנו ההיסטורית. לכן עליהם לברך גם על רוחב הלב שגילינו כלפיהם כאשר הנחנו להם לחיות את חייהם במדינתנו, ועל שנתנו להם זכויות אזרח וזכות בחירה ולהיות אסירי תודה על מה שקיבלו. אם ברצונם להשתלב, עליהם להכיר בטעות שעשו הוריהם כשניסו למנוע מאתנו להקים את מדינתנו.
עליהם גם להכיר בציונות כתמצית הצדק והאמת הישראלית, ולקבל את המדינה הזו כמדינתנו שבה הם שווים אך אל להם לנהוג בה מנהג בעלים. בקיצור: לדעת את מקומם ולא להתערב במהלכים המתחייבים מהמשך דרכה של הציונות, ובכלל זה המשך ההשתלטות על שאר שטחי ארץ ישראל – ארצנו.
אני בשמאל חושב הפוך:
מלכתחילה לא ניתן היה למנוע את ההתנגשות בין שתי התנועות הלאומיות – היהודית והערבית. ביום שניתנה הצהרת בלפור הם היו כאן רוב של כמעט 90%. על פי הנוהג הבין לאומי היתרון בקביעת ריבונות כאשר האימפריות נסוגות, הוא לעמי הארץ הקיימים עליה ברצף של דורות. כך היה בכל העולם. אנחנו היינו היוצאים מן הכלל.
הרעיון שלפיו בניו של עם שאינו נמצא בסביבה. שאינם דוברים שפה אחת, יתקבצו מארבע קצוות תבל דווקא לכאן, לארצנו, ותהיה הסיבה אשר תהיה – היה גורם גם לנו במקומם להילחם על המקום הזה ובצדק.
לכן אני חושב שניצחוננו היה מזל גדול. צריך היה לנצל אותו כי זה היה העולם של אותם ימים ולעם היהודי זו הייתה ההזדמנות האחרונה. אבל אני מגלה הבנה עמוקה למלחמתם בנו.
אני חושב שמוטלות עלינו שתי חובות עיקריות: האחת ליצור כאן דמוקרטיה שהיא הדרך היחידה לקיים חיים משותפים שאינם מבוססים על אלימות – לטובתנו שלנו. והשנייה להגיע עם הערבים לפיוס מתוך הבנה שלא עמדה בפניהם ברירה במלחמה נגדנו. פירושו של דבר – חיפוש כל דרך מעשית של קיום משותף מבלי לתבוע מהם הכרה בעליונותנו וויתור על הנראטיב שלהם ובטח לא אימוץ הציונות. די לנו שלא ילחמו נגדה באמצעים שאינם חוקיים ודמוקרטים. כל עוד אנחנו הרוב היא תתקיים. וכאשר לא נהיה רוב, כבר לא יהיה בה צורך.
שום דבר לא יקרה לנו אם נבין שגאולתנו באה על חשבון חורבנם – הנאכבה. הכרה כזו מצדנו איננה מחייבת אותנו לשום נסיגה מארצנו, אבל מחייבת אותנו להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות בארצם – ארצנו.
מה יקרה לנו אם נשיא המדינה שלהם, היהודי והציוני, יבוא כל שנה בסוף יום הזיכרון לשאת דברים בטקס הנאכבה שלהם?
מעבר לכל זה מונחת פצצה מתקתקת של שלטון הדיכוי והנישול שלנו בשטחים הכבושים. בלי להגיע לסיומו לא נהיה לעולם דמוקרטיה מתוקנת. אני יודע שחלק מהדמוניזציה של הערבים בישראל ובשטחי הכיבוש - נטועה בצורך להצדיק את גזל האדמות ונישול בעליהם ולכן אני פסימי.
אני חושש שזה יסתיים רע לכולם."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש