|
שלום, ערן.
הרעיון עצמו הוא מעניין מאוד, מעבר לעובדה שתמיד טוב לקרוא מאמרים שמציגים עמדה מקורית כלשהי. בוא נחשוב על הרעיון הזה לעומק.
מה שאנחנו בעצם צריכים לשאול את עצמנו, הוא האם הבעיות בירושלים הן פרקטיות או פופוליסטיות? במילים אחרות, האם באמת יש בעיה מעשית וטכנית כלשהי בכך שהפלסטינים ישלטו בירושלים, או שמא כל שיקולי הצדדים בנושא הזה נובעים מדאגה להלכי הרוח ברחוב הפלסטיני והסקרים בישראל?
דעתי היא כי הבעיות הפרקטיות בשליטה פלסטינית במזרח ירושלים אינן גדולות יחסית לנושא שזוכה לתשומת לב כה רבה. אם שקלו להעביר התנחלויות לשליטה בטחונית פלסטינית, אין סיבה מדוע לא להעביר את מזרח העיר, פחות החלקים היהודיים, לשליטתם הבלעדית. לישראל ויש ויהיה את הכוח הצבאי לוודא כי הגבול נשמר שקט, ויש את המודיעין לאתר מבעוד מועד מתקפה צבאית כלשהי שתבוא מכיוון מזרח העיר. בהר הבית עצמו אין לרוב תושבי המדינה עניין דתי, ובלאו הכי אפשר להגיע להסדר כלשהו שיאפשר תפילת יהודים בנקודה.
במבט אחד ניתן לראות כי הבעיה היא פופוליסטית נטו. ברק אינו מסוגל להסכים לוויתורים נרחבים במזרח העיר לא משום שהבעיות הפרקטיות מטרידות אותו, אלא משום שהוא מודאג מהתגובה הרגשית החזקה שתתעורר לנושא כשישוב ארצה, ולהשלכות שיהיו לאותה תגובה על משאל העם. כנ"ל לגבי ערפאת: ערפאת רוצה את מזרח ירושלים לא מפני שמדובר בשטח חשוב מבחינה בטחונית או כלכלית, אלא מהסיבה הפשוטה שעמו ירגיש נבגד אם לא יזכה לראות בירושלים כבירתו, ויהפוך כתוצאה מכך לטרף נוח לתנועת האופוזיציה לרשות הפלסטינית.
ומאחר והבעיה היא פופוליסטית ורגשית בשורשיה, "האופציה הירדנית", לעניות דעתי, לא תפתור אותה. העם בישראל יראה ביישום האופציה הזו כחילוקה של ירושלים תחת בעלים אחרים, סברה שתעודד ללא ספק על ידי האופוזיציה לקראת משאל העם. ברשות הפלסטינית הבעיה תהיה קשה בהרבה - מזרח ירושלים, סמל הלאומיות הפלסטינית והעיר שיועדה להיות בירתה של פלסטין, תועבר פתאום לשליטתו של עבדאללה, בנו של הבוגד חוסיין, שטבח בהמוני העם הפלסטיני וגירש את ערפאת מארצו בחודש ספטמבר 1970. ההתנגדות ברחוב הפלסטיני למהלך מסוג זה תהיה מיידית, ותנבע, שוב, מהגורם הרגשי ולאו דווקא הפרקטי.
לסיכום, הצעת כלים פרקטיים על מנת לטפל בבעיה שהיא רגשית. הכלים הללו לא מתאימים.
|
|