|
||||
|
||||
אני יודע שעכשיו ממש לא התנאים למחשבה שקולה ורגועה על יחסי חילוניים-חרדים בישראל. נדמה לי שדוקא תנאי המשבר שבהם היחסים האלו נבחנים מדגישים עד כמה היחסים הללו בעייתיים ובלתי אפשריים מנקודת המבט החילונית. מן הרגע הראשון היה ברור לי שפתרון הבעיה יוטל על הגורם שהיה אסור לערב אותו בכל מחיר: המשטרה. צריך להודות שמדובר בתהום הפעורה בין שני ציבורים שאין שום דרך לגשר עליה. הציבור החילוני רואה סבא דמנטי שמשמש כלי משחק בידי עסקני העדה במאבק לשיפור המעמד של העדה שלהם. בעיני החרדים מדובר בזקן פלאי שחכמתו נשגבת מבינתם של תינוקות שנשבו כמו החילונים. באמת מדובר בשאלה של חופש הדת. אמונתם של החרדים היא שתפילותיהם הן צינור החמצן של העם היהודי. מהי הקונסטלציה האכזרית שתכריח את הציבור החילוני לעמוד כחומה בצורה מול הנחישות הדתית הקנאית? מי הוא זה החושב שאת ההר הזה צריך להטיל על כתפיהם של שוטר זוטר ואזרח חרדי זוטר? אילו אני הייתי עומד בראש ממשלה חילונית חזקה ועצמאית, הייתי מפנה את המשטרה לעניינים חשובים יותר. הייתי מודיע לנכבדי העדה הליטאית שהם יכולים לעשות בבתי הספר שלהם, ככל העולה על דעתם ומוציא את מערכת החינוך שלהם מחוץ לחוק. המשמעות היא שאף פרוטה אחת מקופת הציבור לא תמצא את הדרך אליה. דבר זה יעמיד את החינוך שלהם בעמדת נחיתות קשה מול הקהילות הדתיות האחרות. די בודאות, עסקני העדה ימצאו את הדרך להראות לסבא הדמנטי שלהם את האור. במקום זה מה יש לנו? נתניהו ששבוי בידי מחזיקי הדת, הופך את הציבור החילוני לגוי של שבת של קהילת הקודש הזו. השוטרים צריכים להתבזות במרדף צ'פליני אחרי חבורת המטרדים העקשנית הזאת. קהילת הקודש הזו, על חשבון החמורים החילוניים של המשיח, מצליחה לבנות את מעמדה בקרב שומרי הדת כקנאים שבקנאים. הם הופכים למשאת הנפש ולמודל לחיקוי בקרב אלו שהם קצת פחות קנאים מהם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |