|
||||
|
||||
בקמפ דייויד 2000, רוה"מ ברק. אחרי שדחו את הצעת ברק למדינה פלסטינית על כ-80% מהגדה, הפלסטינים הציעו נוסחה שמשקפת את הבנתם את 242: 100% שטחים פחות צרכים קריטיים של ישראל שיתממשו בחילופי שטחים. אח"כ העמדה הישראלית שונתה לשטח של כ-90% מהשטחים, אך עדיין בפער להסכמה הפחסטינית שישראל תספח רק כ-2.5%. בטאבה 2000, רוה"מ ברק. הפלסטינים הסכימו למתווה קלינטון הפלסטינים היסכימו לסיפוח של כ-3% + כמה הטבות כמו שימוש בנמל אשדוד. באנאלפוליס 2007, רוה"מ אולמרט. המפות של הפלסטינים היו על סיפוח 1.9% מהשטח. 2010, רוה"מ נתניהו. הפלסטינאים הציעו 1.9% חילופי שטחים. 2011, לקוורטט. 1.9% שטחים. |
|
||||
|
||||
אחת הדרכים לסרב היא להציע הצעה נגדית. מאחר ומכל ההצעות (מ-2הצדדים) לא יצא דבר, אני פחות מכוון להצעות עבודה שהועלו על שולחן המו"מ. בדיון כאן, אני מתעניין בהצעות שעלו בשיח הציבורי, חשפו את המתנגדים ונחשפו להתנגדות. עסקת המאה היא הדוגמה ההפוכה למה שהבאת. אני לא רואה איך היא מובילה לשולחנות המו"מ. כל קיומה במרחב הציבורי והתקשורתי. ממש היום בגל"צ זיאד אבו זיאד, דבר על המעבר של הפלשתינים ממדינה אחת לשתי מדינות זו לצד זו. אני מסכים שזה לא התחיל היום. מצד שני, אם יש תהליך כזה הוא בודאי לא הושלם. הציבור הפלשתיני, אולי רובו, עדיין מתנגד לו. כך שבכל מקרה אנו מדברים על ההווה. אני רוצה להדגיש עוד נקודה לא קשורה. הייחוד בעסקת המאה הוא בהנחת היסוד שאף מתיישב לא יפונה מביתו. מצד אחד, קשה להאמין שתחת הנחה כזו ניתן לקיים יישות פלשתינית ברת קיימא. מצד שני, היא בהחלט אומרת דרשני לגבי ישראלים המתנגדים לה. כאשר הימין הדת"ל ניצב בפני הבחירה בין שני הערכים של שלום וסיפוח, ברור לגמרי באיזה מהם יבחר. |
|
||||
|
||||
הצעה נגדית היא לא סירוב. היא הצגת עמדה שלעומתה יתקיים משא ומתן ובסופו תתקבל פשרה. באף מקרה של מו''מ לא מצופה שצד אחד יקבל במלואה את הצעת הצד השני ולא ינסה להתמקח עליה בהתאם לעמדתו. |
|
||||
|
||||
אני מנסה ללא הצלחה מרובה להבין מה אתה מנסה לומר. הנה מה שכתבת, בסדר כרונולוגי: 1. המצב לפני היה די ברור: הפלשתינאים הציעו הצעת שלום ברורה ופשוטה - מדינה פלשתינאית בגבולות 67, ואילו הישראלים עשו כל שביכלתם כדי לסכל את ההצעה הזו. 2. לא זכור לי שהפלשתינאים הגישו תכנית שלום. הם מתמחים בלאווים. 3. כאשר נידונו תכניות די קרובות למדינה פלשתינאית בגבולות 67, הם סירבו או לא השיבו. 4. אני לא טוען שהם הניחו הצעת שלום על שולחן המו"מ. [הבאתי תימצות של הצעות פלסטיניות] 5. אחת הדרכים לסרב היא להציע הצעה נגדית. |
|
||||
|
||||
זה לא ממש מועיל לצטט מה שאמרתי לפי סדר כרונולוגי בפרט שחזרתי בי מחלק מן הדברים. אני מוכן לקבל את עדותך לגבי הצעות עבודה במהלך המו"מ. מפני שכל המו"מ הללו לא צלחו, אין ערך רב להצעות הביניים שנידונו שם. אתה לא מכיר את המצב הדי נפוץ במו"מ כאשר צד מציע הצעה וכאשר היא מתקבלת הוא נסוג ולא מסכים לחתום עליה? אני מדבר על הצעות מסוג אחר לגמרי. נא השתחרר מכל מיני הצעות סרק שאיש מלבדך לא שמע עליהן ושית לבך לעסקת המאה של נתניהו-טראמפ שכולם דנים בה וקובעים עמדתם כלפיה, כאשר הסיכוי שהיא תוביל למו"מ הוא אפסי. מנהיגים אינם יכולים לקבל החלטות מדיניות אם אין להם מספיק תמיכה מהעם שלהם. מנקודת המבט הזו, צריך לשאול איזה חלק מן הציבור הפלשתינאי היה נכון לקבל מדינה פלשתינאית בגבולות 67, לפני 3 שנים והיום? לפני 3 שנים אני מניח שהתמיכה היתה שולית ולראיה מעטים היו מוכנים להצהיר על תמיכתם. ולעניין זה כלל לא משנה איזו הצעות עלו וירדו בחדרים הסגורים של המו"מ. העליתי את ההשערה שהיום המצב שונה. מדוע אני חושב כך? מפני שאנשי ציבור פלשתינאים רבים מדברים על כך בגלוי. אולי אני טועה. אתה יכול לטעון שמרבית ערביי 48 מעדיפים לחיות כמיעוט במדינה היהודית מאשר במדינה הפלשתינית ואולי זה נכון. אתה לא יכול להתכחש לכך שאין רבים מהם שמוכנים לומר זאת בגלוי. נדמה לי שמהשיח אתך אני לוקח בעיקר את המסקנה שבמקום לדון על הצעות סרק לשלום, יותר חשוב לדון בשאלת היחס למיעוט הלאומי הערבי במדינת ישראל. ואולי נעשה זאת בהזדמנות אחרת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |