|
||||
|
||||
מאז פרסום התחקיר הזה אנחנו מתרגלים כתיבת "לא היו דברים מעולם" בחמש-מאות מלה. ד"ר טלי וישנה לא "רשמה תרופות פסיכיאטריות לבחורי ישיבה במטרה לדכא את החשק המיני שלהם". זה פשוט שקר, חד וחלק. 1. ה"בחור" שמופיע בכתבה אינו קטין אלא בגיר. לרופא אסור במקרה כזה ליצור קשר עם הוריו, מסיבות ברורות. 2. המטפל נכנס איתו לחדר אחרי שהמטופל ויתר על סודיות רפואית כלפיו ודרש זאת במפורש, כפי שחוק זכויות החולה מאפשר לו לעשות. 3. המטפל ביקש לרשום לו תרופות מסרסות (יש כאלה, בוודאי לא אלו שהוזכרו בכתבה), וסורב (מעניין שהקטע הזה נשמט בעריכה). 4. התלונה הרפואית כללה סימנים ברורים לדכאון וחרדה ברמה שהצדיקה טיפול. הטיפול שנרשם לו כלל תרופות שגרתיות במינון מינימלי (!) למשך חודש בלבד, והוא הוזמן לביקורת בתום החודש. 5. במינון בינוני ומעלה, לכל התרופות לדכאון וחרדה יש תופעת לוואי אפשרית של פגיעה בחשק המיני (הרי לכם רעיון לסטארט-אפ בתחום הביורפואה; רק קחו בחשבון שזו בעיה שכל מי שעוסק בתחום מודע לה היטב). כלומר, הקישור שהכתבה עושה בין הבעיה הרפואית שמנסים לפתור לבין "בעיה" אחרת שאולי רצו העסקנים לפתור הוא בלתי נמנע. 6. המבחן הוא חד משמעי: האם טובת המטופל היא זו שהיתה לנגד עיני הרופא כשבחר את הטיפול. גם התשובה חד משמעית: אלא מה. כדאי להוסיף כמה מלים על ההתנהלות התקשורתית. תארו לעצמם שאתם עורכים תחקיר ארוך המבוסס על ההנחה שאנשים מסויימים (שזהותם נשמרת אנונימית) היו בריאים בתקופה מסויימת וטופלו שלא לצורך רק משום שהעסקנים המלווים אותם דרשו את זה. אתם מתכוונים להזכיר בכתבה את שם הרופא, ופונים אליו לקבל תגובה. הרופא מציע לכם לעיין בתיק רפואי עב כרס שיוכיח שהמטופל אובחן כחולה במגוון של אמצעים ועל ידי כמה אנשי מקצוע. הוא מבקש לשם כך רק דבר אחד קטן: ויתור על סודיות רפואית. בלי זה ידיו כבולות. אפשר לומר עליו מה שרוצים, והוא לא יכול להגיב (הרי זה ממש גן עדן של עיתונאים). אפשרות ראשונה: אתם יכולים לומר את האמת בתחקיר, אבל אז זה לא יהיה מעניין: מישהו שהיה זקוק לטיפול קיבל טיפול והיום הוא דווקא בסדר. אפשרות שניה: אתם יכולים להשמיט את שמו של הרופא. ככה אי אפשר לתבוע דיבה, והתחקיר זוכה לתגובות נלהבות. מה הייתם בוחרים? |
|
||||
|
||||
בתגובה יש 341 מלים, לא 500. |
|
||||
|
||||
הם צריכים עוד תרגול. |
|
||||
|
||||
תודה על התגובה. שאלה לצורך ידע כללי, ואולי תוכל להעביר אותה לטלי. האם הרופאים הפסיכיאטרים בוחנים מה גרם ל"סימנים ברורים לדכאון וחרדה ברמה שהצדיקה טיפול"? האם זה עצם ההתנהגות הספציפית של המטופל או הדרך בה הסביבה בה הוא חי מתייחסת להתנהגות כזו? כביכול אפשר לשאול למי בעצם צריך לתת "טיפול"? |
|
||||
|
||||
בדרך כלל בן אדם הולך לרופא כי כואב לו משהו בגוף של עצמו. לרופא פסיכיאטר אפשר להגיע גם כשמה שכואב למטופל הוא חוסר היכולת שלו להסתדר עם אנשים אחרים, "באשמתם" או "באשמתו" (זה לא ממש משנה). הרופא יכול במקרה כזה לחנך אותו שמה אתה עושה עניין מאמונות או דעות של אנשים אחרים, ואולי זה קו הטיפול הראשון, כל עוד יש סיכוי שזה יעבוד. או שאפשר לטפל בו ובמצוקה שלו. הרי החברה לא באה לקבל טיפול; היא חושבת שהיא בסדר. האם נרצה שועדת רופאים תדון בכל מיני חברות ותקבע איפה צריך להוסיף למים ואליום או ציפרלקס? (ע"ע [[כנס העתידנים]]). |
|
||||
|
||||
וואו, תגובות של עוזי ושל אג"ג באותו פתיל! לרגע בדקתי בלוח השנה אם באמת 2019 או שחזרנו אחורה בזמן. |
|
||||
|
||||
אני תמיד כאן, רק מתעצל להגיב. |
|
||||
|
||||
הייתי רוצה לשתף את הקוראים ובפרט את הדוקטור הפסיכולוגית בחוויה אישית. בשנות חייו האחרונות אבי זצ"ל לקה בסוג כלשהו של דמנציה שהפסיכיאטר זיהה כאלצהיימר. כשנתיים לפני מותו אבי נפל בביתו ושבר את שורש כף היד. לאחר שנאלצתי להגרר עמו 3-4 פעמים למרפאות כדי לגבס את היד לאחר שהוא הסיר את הגבס, התברר לי שהוא במצב שבהעדר ידע רפואי אתאר כפסיכוזה. הוא לא הפסיק לדבר אל עצמו במשך שעות ותוך שעה מרגע שהותקן הגבס הוא הסיר אותו. מאחר ואבי לא היה בטיפול פסיכיאטרי לפני כן הייתי אובד עצות והגעתי לחדר המיון הפסיכיאטרי של בי"ח רמב"ם. לאחר המתנה של 8-9 שעות (כאשר אבי מדבר כל אותו זמן אל האויר) הצלחתי סוף סוף להתקבל אצל רופאה תורנית. הרופאה בדקה אותו ובסופו של דבר נתנה לי מתוך הסתייגות וחשש כמה כדורי ריספרדל. ההסתייגות התבטאה בכך שהיא הזהירה אותי שהיא לא מאמינה שהכדור יעזור וספרה לי שמדובר בכדור מן הדור הישן של התרופות הפסיכיאטריות ויש לו הרבה תופעות לואי ובכלל ההשפעה שלו אינה ממוקדת. הגעתי הביתה וע"פ התווית הרופאה נתתי לו חצי כדור. תוך רבע שעה הוא נרגע והמצב לא חזר עד סוף חייו. המסקנה: אוי לחברה שאינה יכולה לסמוך על השכל הישר והשיפוט של רופאיה ומפעילה עליהם טרור והיסטריה ציבורית. התוצאה המובטחת בתנאים שבהם אין לרופאים את התנאים והאמצעים האופטימאליים לטיפול (שזה כמעט תמיד) היא אותה תוצאה: רופאים ימנעו מחוליהם עזרה אפשרית רק כדי להגן על עצמם מפני ענישה מנהלית. מי שאין בידו להבטיח רפואה בסיסית בתנאים מינימליים לכל דורש, מוטב לו שימנע מהשקעה בשכבת ניהול בירוקרטית נוספת בנוסח מח"ש של רופאים ובטח לא להפקיד את הפיקוח הזה בידי התקשורת. |
|
||||
|
||||
תודה עוזי. |
|
||||
|
||||
תודה גם ממני, עוזי, ותעביר אותה בבקשה גם לטלי. |
|
||||
|
||||
תודה עוזי. מכיוון שלא השמיטו את שם הרופאה, שקלתם לתבוע דיבה? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |