בתשובה להפונז, 24/11/19 13:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא, זאת לא כוונתי. יש מיעוט קטן למדי שאומר מפורשות: נתניהו כנראה מושחת, אבל שלמות הארץ חשובה יותר. את אלה אני יכול להבין (גם אם לא להסכים, אם צריך להגיד את המובן מאליו), אבל אני מכוון לחלוקה בקשר לשאלה הכביכול אמפירית אם מדובר כאן בתפירת תיק ממניעים רדיפה פוליטיים, או שיש דברים בגו . בתיאוריה, השאלה הזאת לא אמורה להיות קשורה בקשר חזק לשאלה אם נתניהו ראש ממשלה טוב או אם שלטון הימין הוא דבר רצוי. הרי אפשר היה להיות קומוניסט אידאולוגי וגם להצביע על פשעי סטאלין עוד בימי חייו, אבל משום מה זה כמעט לא קרה אז ("במקרה של מרדכי אורן הוא טועה" אמרו מי שהכירו את האחרון, אבל סרבו להסיק מכך לגבי מליוני נאשמים אחרים) ולא קורה היום. אשמח לדעת אם יש כאן מישהו שמצביע עבודה-מרץ-משותפת ומאמין בחפותו של נתניהו ובמניעים פסולים של הפרקליטות (אני לא שואל את הצד השני כי אני כבר יודע מה דב וקוזמו חושבים). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מאמין בחפותו של נתניהו או בקונספירציה של הפרקטליטת נגדו, אבל אני מסכים איתו שהמשטרה נוקטת באמצעים פסולים כלפי חשודים, כלפי עדים ובמיוחד כלפי חשודים עם פוטנציאל להפוך לעדים. כמובן שכשהיא עושה זאת נגד אנשים שלא מעורבים בפרשיות נתניהו אז זה לא ממש מטריד אותו (או מישהו אחר). כמו כן, האמון שלי בפרקליטות מאוד ירד בעקבות פרשות קודמות בהן אנשים הואשמו ואף הורשעו, למרות שהראיות היו מפוקפקות וההרשעה הסתמכה בעיקר על הודאה (שכמובן הוצאה מהנאשם על ידי המשטרה, שכאמור נוקטת באמצעים פסולים). במקרה הספציפי שלפנינו, אני מאמין לחפץ שהמשטרה "דאגה" לו לתנאי מעצר גרועים במיוחד ושאיימה עליו בחשיפת רומן כדי ללחוץ עליו להודות ולהפוך לעד מדינה. אני גם מאמין לאלוביץ' שהמשטרה עשתה מאמצים גדולים ולא תמיד חוקיים כדי שיעשה את אותו הדבר. אני גם חושד שהפרקליטות "ויתרה" לאיתן כבל ואולי גם ליאיר לפיד בסוגיית הקשרים שלהם עם נוני מוזס. אבל כל זה לא משנה: בתיק 1,000, העדויות של מילצ'ן ושל העוזרת שלו וכן ההודאה של נתניהו עצמו הופכות אותו לעסק סגור; בתיק 2,000 ההקלטות של ארי הרו והעדות שלו הופכות אותו לעסק סגור (מה שאין במקרה של כבל ושל לפיד, למרות שאני נוטה להאמין שמדובר בדיוק באותה עבירה); בתיק 4,000 העדויות של פילבר, חפץ וישועה ובעיקר ההקלטות של ישועה ושל חפץ סוגרות את העסק ומהדקות את העניבה על צווארו של הנאשם מרחוב בלפור. אלמלא ההקלטות של ישועה, היה קשה להוכיח את הלחץ של אלוביץ' על מערכת וואלה ואלמלא ההקלטות של חפץ, העדות שלו כעד מדינה לא היתה מספיקה כדי להפליל את נתניהו ומשפחתו במתן ההוראות לאלוביץ'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרישא שלך מוסכמת על רבים מכל רחבי הקשת הפוליטית. הסיפא היא לב המחלוקת, ונראה שכמוני גם אתה מצביע כאן כמו בקלפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמקור הבעיות הוא בכך שהעובדות העיקריות בכל שלושת המקרים פחות או יותר ברורות (עד כדי פרטים קטנים), ולכן האופן שבו אתה מגדיר את המצב המשפטי שחל על העובדות האלה הוא בגדר החלטה פרשנית. אין מחלוקת על כך שנתניהו קיבל מתנות מאילי הון בסכומים גדולים, וכן שסייע להם בענינים מסוימים (לא סיוע גדול במיוחד). אין מחלוקת על כך שהוא ניהל עם מוזס מו"מ על שינוי הקו של העתון והאתר בתמורה לצמצום תפוצתו של "ישראל היום" באופן כזה או אחר. אין מחלוקת על כך שהיתה לו ולרעייתו השפעה על הסיקור ב-"וואלה" ושהוא אישר כמה דברים שהועילו משמעותית לעסקיו של אלוביץ'. המחלוקת היא בשאלה איך יש לפרש את העובדות האלה, ועד כמה יש ראיות ישירות או עקיפות שתומכות בפרשנות לקולא או לחומרה. הנטיה הטבעית של כולנו היא לפרש את מעשיו של מי שקרוב אלינו לזכות, ומי שרחוק מאתנו (שלא לדבר על מי שאנו חשים עוינות כלפיו) לחומרה. נתניהו הוא מקרה יחודי בגלל האמוציות שהוא מצליח לעורר אצל רבים - גם בצד שלו וגם בצד השני (מה בו מצליח לעורר את האמוציות האלה זו אולי השאלה המרתקת באמת לדיון). אולמרט, למשל, לא עורר אותן אמוציות: גם תומכיו לא היו בדרך כלל חסידים נלהבים שלו ולא ראו בו מייצג שלהם אישית. לכן, כגודל האמוציות כך גודל הנטיה לחייב או לזכות א-פריורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין בעיני ספק שאתה ואחרים שכתבו דברים ברוח דומה כמו רון, הפונז ואריק צודקים, כלומר שגם הויכוח הפוליטי הוא בעצם קרב "השופט בן זונה" בין שני מחנות אוהדי כדורגל1. תמונה מלבבת זאת של הומו ישראלוס (או שמא הומו סאפיאנס כולו) מעמידה בסימן שאלה גדול את הטעם להתעסק בזה בכלל. טוב, אולי לא את הטעם אבל ברור שאת הריח. ספציפית לניתוח שלך אני רוצה רק להעיר שההבחנה בין עובדות לבין פרשנות היא עצמה לא פעם שנויה במחלוקת, ובאורח פלא גם בנוגע אליה תמצא התפלגות דומה מאד בין שני המחנות. לדוגמא אחת מני רבות, העף מבט בסופה של תגובה 711371 שעניינה פרשנות אבל מנוסח הדברים ההתייחסות של הכותב היא כאל אמת עובדתית: "נכון שאחרי שזה נפלט הוא נבהל מעצמו והוסיף את ההסתייגות. אבל ההסתייגות הזאת, לפחות בעיני, לא הסתירה את האמת שנחשפה." בכלל, הרטוריקה של "חקירה מזוהמת", "תפירת תיק" ו"אכיפה בררנית" לא מדברת בלשון של פרשנות אלא לפחות לכאורה מדברת על עובדות, וגם "נתניהו מושחת" שנשמע לאוזני הנייטרליות בעליל כעובדה נחרצת, אינו אלא פרשנות. האוקסימורון של אחד הוא הטאוטולוגיה של השני. אני כמובן לא מחדש כלום, שהרי כולנו מכירים גם את הדסוננס הקוגניטיבי וגם את ה confirmation bias (שהם, בעצם, די קרובים) אלא שלא נראה לי שאנחנו באמת מעניקים להם את המשקל הראוי. אין לי מושג מה אפשר לעשות עם הידיעה הזאת, אם בכלל, אבל אולי מישהו חכם יותר יכול לגזור ממנה מסקנות מעשיות (דוגמא סתמית שאין לי מושג אם היא שווה את פיקסליה: אולי הרטוריקה צריכה לשים דגש על כך שהתנאים הם שהשתנו, כלומר לאפשר לצד השני לסגת מעמדתו העכשווית בלי להרגיש שבכך עליו להודות בפני עצמו בטעות היסטורית. האם זאת הסיבה שגנץ התחיל נאום ששמעתי לאחרונה ב"נתניהו הוא איש רב זכויות..." כאילו הוא מנדלבליט ימ"ש? לפחות בינתיים לא נראה שזה מאד אפקטיבי, כאילו דה כזה!). ______________ 1- ואם לא היה פנדל על גריזמן במשחק שלשום אני קוגלאגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אולי הרטוריקה צריכה..." נראה שגם פה טמון איזה עיוורון. כי כשמניחים שבעזרת רטוריקה ניתן לפתור או ליישב פער עוינות בין מחנות עם התייחסות הפוכה ל"עובדות/אמת", מניחים שפחות או יותר שבאבחת נאום או סדרת נאומים, או סדרה של טעונים סדורים אפשר לשכנע מישהו לשנות את דעתו. ראשית, המאמק הוא לא לשכנוע "מישהו" אלא "קבוצה" כי אותו מישהו שהוא מטרת השכנוע הוא חבר בקבוצה שבקרבה מתרחשת דינמיות שחוסמת או מקשה את השכנוע של אדם אינדיבידואלי אחר. מה שיותר חמור הוא שהדרך לשכנוע מצריכה, לדעתי, עבודה ארוכת טווח של מעשים, של התחברות רגשית (הכוונה היא לאותו עולם מנטלי אַפקטיבי), במיוחד במיוחד כשזה מגיע לשינויים אידאולוגיים או של תפיסת עולם (להבדיל ממוצרי צריכה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחקר חדש שופך עוד קצת אור על חומרת הבעיה. לא זאת בלבד שככל שהדיעה המוקדמת מושרשת יותר כך קשה יותר לתת משקל נכון למה שסותר אותה, אלא שגם אם מתברר בעליל שהדיעה היתה מוטעית, המידע הזה עצמו לא מקבל התייחסות מתאימה ע"י המוח אצל נבדקים שהיו מלכתחילה בעלי בטחון גבוה בצדקתם. את ההשלכות על המצב הפוליטי אנחנו רואים מדי יום ביומו. דגדגן: "We show that holding high confidence in a decision leads to a striking modulation of post-decision neural processing, such that integration of confirmatory evidence is amplified while disconfirmatory evidence processing is abolished" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. חשוב במיוחד במקצוע שלי לא להיות בטוח מדי, כדי לזהות מוקדם איתותים שהדיעה היתה מוטעית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לתיק 1000 שמעתי אמש בערוץ 20 מפי שפטל פרט חדש לי. כידוע נהג מילצ'ן להעניק מתנות לנתניהו עוד בטרם אחז בתפקיד ציבורי. כאשר החל לכהן בתפקיד ציבורי הוא ביקש חוות דעת מעורך הדין שלו וינרוט, אם מותר לו להמשיך ולקבל את המתנות האלה. וינרוט נתן לו חוות דעת בכתב שבה נכתב שאכן מותר לו להמשיך ולקבל את המתנות האלה גם תוך כדי כהונתו בתפקידו. שפטל מביא כתקדים פסק דין של בית המשפט העליון שבו זוכה אדם בעבירות שקשורות בסכומים הרבה יותר גדולים בנימוק שניתנה לו חוות דעת מעורך דינו שהדבר מותר, למרות שחוות הדעת הזאת ניתנה בעל פה1. את ההאשמות בתיק 2000 איני מבין כלל. זה לא רק שמדובר בתקדים של "סיקור אוהד" אלא שהעיתון ישראל היום אינו עיתון של המדינה וכל השפעה שיש לנתניהו עליו אינה קשורה בכהונתו כראש ממשלה אלא בקשריו עם בעלי העיתון. אפילו אם הייתה מתממשת איזו עיסקה איני מבין כלל מה הבעיה. לעומת זה הפעילות של פוליטיקאים אחרים לקידום "חוק ישראל היום" תמורת סיקור אוהד היו בפרוש פעולות הקשורות בתפקידם כמחוקקים. גם בכך איני חושב שיש בעיה, וישנן דוגמאות מהעולם2 שבהם פעילות כזאת לא גררה שום האשמה פלילית, אבל אם כבר החליטו לקבוע תקדימים שיתחילו במקומות שבהם לפחות רואים עירוב של פעילות במסגרת התפקיד תמורת סיקור אוהד. בתיק 4000 אין שום ראיה לכך שהחתימה הפורמלית של נתניהו על המלצות מהסדרים מקצועיים באה בתמורה לקבלת סיקור אוהד3. אכן זה די ברור שהופעל לחץ על אנשי האתר לתת לנתניהו סיקור אוהד, אבל מה בדיוק העבירה? 1 כל השמות והתאריכים יצורפו כאשר התכנית "אולפן פתוח" מאמש תופיע באינטרנט. 2 המשפטנים שהביאה הסנגוריה בשימוע הביאו דוגמאות כאלה. 3 אם תשאל מה הניחוש שלי, אומר שלדעתי כאשר נתניהו חתם על הניירות האלה הוא כלל לא חשב על עניין הסיקור האוהד בואללה. וגם אם כן, איני יודע איך אפשר להוכיח דבר כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור כאן (23:30). האמת היא שאני זוכר מהתכנית של אילנה דיין עם וינרוט שהוא מספר שנתן חוות דעת כזאת, אבל עד כה חשבתי שהוא נתן את חוות הדעת הזאת באמצע התקופה שבה מיוחסת העבירה, והחידוש מבחינתי הוא שחוות הדעת הזאת ניתנה טרם התקופה הזאת1, וזה פרט מאד חשוב. אלי הורביץ הוא האיש שבתקדים. ומדובר בסכום של 110 מליון שח של אז. 1 אני מנחש שהעובדה שלא ידעתי את הפרט הזה סיבתה באופן העריכה של אילנה דיין שדאגה שלא נדע. אבל אולי אני טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''שפטל מביא כתקדים פסק דין של בית המשפט העליון שבו זוכה אדם בעבירות שקשורות בסכומים הרבה יותר גדולים בנימוק שניתנה לו חוות דעת מעורך דינו שהדבר מותר.'' יש פרטים שחסרים כאן, אני לא יודע אם הם חסרים רק בתקציר שלך מדבריו של שפטל או שהם חסרים גם בדבריו של שפטל. הרי ברור שאם אני עושה מעשה שהוא בבירור אסור אין הגנה בזה שעורך דין שלי נתן לי חוות דעת, ואפילו בכתב, לפיה זה מותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האזן למקור שהבאתי בתגובת ההמשך שלי. זה לא יגזול ממך יותר מדקה או שתיים, וישלים את התמונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקדים הוא המקרה של אלי הורוביץ, הבעלים והיו"ר של "טבע", שהורשע בעבירות מס במחוזי וזוכה בעליון. שפטל מטעה. הוא טוען שהזיכוי בעליון היה רק בגלל חוות דעת שקיבל הורביץ, אבל השאלה העיקרית שבית המשפט היה צריך לענות עליה היתה האם החברה שהקימה "טבע" בארה"ב לצורך תכנון מס היתה חברה אמיתית או חברת קש. בפסק דין של 180 עמודים (אמ-לק) השופטים קבעו שהחברה שהוקמה בארה"ב היתה חברה אמיתית, והעברת הכספים אליה נעשתה באופן לגיטימי, גם אם משיקולים של תכנון מס. אני חושב שהתקדים הרלבנטי ביותר לפרשת המתנות הוא פרשת ויצמן סרוסי, וכבר הבאתי את החלטת היועמ"ש בענין. רלבנטיים מאוד לענייננו הסעיפים הבאים מתוכה: טז) (1) הואיל ואין מקום, על פי חוות דעת פרקליטת המדינה ודעתי, להתחיל במקרה נשוא ענייננו את האכיפה הפלילית בהקשר כללי ועדת אשר, ייאמרו הדברים דלהלן במבט צופה פני עתיד, כלפי עובדי ציבור בכלל, ומתוך חובתנו כנאמני הציבור. (2) נראה לי, במבט לעתיד, כי ייתכנו מקרים שבהם הפרת הכללים הללו, שתכלול קבלת כספים ואי דיווח, יהא מקום לראותה - ככל שתוכח ובנסיבות כל מקרה לגופו - כנכללת בעבירת הפרת האמונים על מרכיביה ועל פי פשוטה. וכבר כתב השופט (בדימוס) ח' כהן "הכל לפי גודלו, ככל שעובד הציבור גדול יותר בדרגה ובמעמד, וככל שכוחו וסמכויותיו על הבריות גדולים יותר, חילול השם שבמעשיו חמור יותר" ("הרהורים על טוהר המידות" משפט וממשל ב' תשנ"ה, 403, 442). אשוב ואטעים: קבלת כספים ואי דיווח בניגוד לכללים עלולים להיות, במקרים מסוימים, הפרת אמונים, שכן מטבעם לפגוע באמון הציבור ועלולים להתקיים בהם שאר מרכיבי העבירה. (3) תיתכן, אמנם, טענה מנגד, כי הפרת כללי ועדת אשר הבאים מכוח החלטת ממשלה אינה יכולה כשלעצמה להיות בסיס לאישום פלילי, נוכח עקרון החוקיות ("אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו" (סעיף 1 לחוק העונשין)), ולפיכך המצב החוקי הקיים מחייב להסתפק בסנקציות שישנן בהם, כקבוע בכלל 10. קרי, המבקר רשאי בנסיבות מסוימות לדווח על הפרות לראש הממשלה וכן לועדת המשנה של הועדה לביקורת המדינה של הכנסת, ובמקרה של חשש לפלילים - להעביר לידיעת היועץ המשפטי לממשלה. התשובה לטענה זו היא כי התקיימותה של עבירת הפרת האמונים, במיוחד, על פי אופיה וטבעה, מוכרזת למעשה במעין דיעבד, בכל מקרה קונקרטי, כלומר, התביעה טוענת ובית המשפט - אם קיבל דעתה - מכריז על מערכת העובדות שהוכחה בפניו כנגועה בעבירה. וכך, יסודות העבירה יכולים להתמלא, במקרים מסוימים, גם באי מילוי של כללי ועדת אשר. יודגש, למען הסר ספק, כי הבעייתיות המוצגת לעיל מתעוררת רק מקום שהכספים לא נתקבלו במילוי התפקיד או בעד פעולה הקשורה בתפקיד, שהרי אם לא כן, הנסיבות עשויות להקים עבירת שוחד או הפרת אמונים, כאמור בראשית דברינו אלה. מקום שמתקיימים יתר יסודות העבירה, הלכה היא שגם הפרת הוראות מינהליות - וכללי ועדת אשר בכלל זה - יכולה לבוא בגדר מעשה מרמה או הפרת אמונים (ראה ד"נ 3/82 גרוסמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 771). יז) בכך איפוא מוצב הרף שראוי לדעתי להציבו, בחינת "ראו הוזהרתם", לבל נהפוך לחברה ביזנטינית, כאילו לית דין, וכדי שבשירות הציבור יופרד בין ממון לידידות. רף זה נועד לומר, כי אכן לא כל הפרה אתית תהיה עבירה פלילית. אבל נסיבות שבהן ניתן להוכיח בראיות קבלת כספים, בפוטנציאל כזה או אחר של עירוב תחומים או אי דיווח עליהם, בשעה שהמקבל היה אסור בקבלת הכספים, חב בדיווח וחב נאמנות לציבור - מעבירות אליו את הנטל להסביר מדוע עשה כן וכי אין בדברים יסוד של שחיתות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להזכיר לך שפסק הדין אשר ניתן במחוזי היה טעות מיסודו שכן הרעיון הקפטילסטי הוא שהפרט רשאי לעשות הכל - כל עוד זה החוק. ולכן תכנון מס כמו במקרה של טבע אשר רכשו חברה בהפסדים לצורך קיזוז רווחים היה חוקית בזמנו עד שמס הכנסה סגר את הפירצה. העליון עשה את תפקידו כמו המצופה. אבל שלא יהיו אי הבנות, הורוביץ זוכה לא כי החוק היה האורים ותומים למרגלות שופטי העליון אלא מסיבות הקשורות להטבות למקורבי האליטות. שכן כבר אז כאשר פקודת מס הכנסה קבעה בפירוש שהוצאות ריבית לצורכי ניכוי מס שבח במיסוי מקרקעין לא יוכרו, בא ברק וקובע שכן יש להכיר. מס הכנסה אומר אבל זה החוק ומבקש דיון נוסף, מזכיר להם ברק שהוא החוק - או אז 'החוק' מתעדכן ומוריד ראשו מפני החוק האמיתי . ומאז הכל ידוע ומוכר. בקרוב נראה שוב פעם מהו ערך 'חוק יסוד' מול החוק האמיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זאת אומרת "מקורבי האליטות", הורביץ לא היה אליטה בעצמו (בהגדרה שלך, עם כסף)? רק אשתו היתה אליטה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין לא סגור על ההגדרות בעניין זה. אבל כן. אני מסופק אם מוחרקה היה מזוכה. תחושה כזאת שהעליונים היו אומרים בליבם ' השוורצע חייה עושה על המדינה שלנו קומבינות?' ודוחפים לו כמה שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קל וחומר שדליה סלומון, אשתו של אלי הורביץ, היתה אחותה של רות, אשתו של מישאל חשין. סלומון, כמו ריבלין וכמו חשין (צאצאי הרב שניאור זלמן מלאדי), זו אליטה שבאליטה. נתחיל מזה בשביל לגלות את ההגדרה. נראה שאליטה זו קודם כל זכות אבות. מי שעלה לגדולה הוא בדרך כלל לא אליטה בעצמו, אבל צאצאיו הופכים לרוב להיות כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חושב שצאצאי אליטות שאין להם הון משמעותי שוות משהו במציאות של המאה הנוכחית ובחלק לא מבוטל מצאצאים של מחצית המאה הקודמת וגם קצת לפני. 'טוב נו, אז סבא שלך היה בן יהודה, יאאלה סע' אני מנסה לזכור מיהם צאצאי בן גוריון ראש וראשון לאליטות של ישראל, האם הם טובעים בג'ובות או שהם עוד פקידים עם פנסיה תקציבית משעממת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הד''ר יריב בן אליעזר. מנחש שחי טוב, אבל לא מולטימיליונר כמו חשין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המקור שהבאת על הזיכוי בעליון של אלי הורביץ הוא כתבה עם תוכן כללי שלא מתאר כלל את נימוקי בית המשפט העליון. אין כאן זכר לא לטענתו של שפטל ולא לטענה שלך. במיוחד לא מופיע הקטע שבו קובע בית המשפט שלהבא חוות הדעת תהיה צריכה להיות "בתום לב ובכתב" (ואם תקיים את התנאים האלה מן הסתם תתקבל). התוכל להביא מקור לטענותיך בעניין נימוקי הזיכוי שבתחילת תגובתך שמאמתים את טענתך ששפטל מטעה? בהכירי את אופן טיעוניו של שפטל בעניינים משפטיים כאלה, קשה לי להאמין שדבריו אינם מדויקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?p...\99\820\011\Q09&fileName=99011820_Q09.txt&type=4
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרות גרוע. המקור לא עולה. אבל מראש אומר שאם אתה שולח אותי לחפש ב 180 עמודים, לא זה מה שבקשתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פסק הדין (חיפשתי „אלי הורביץ״) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לקרוא את פסק הדין במלואו. אני רפרפתי עליו וממה שראיתי בית המשפט העליון לא חרץ דינו כלל על פי שאלת ההסתמכות על ייעוץ מקצועי! בית המשפט המחוזי דן בה ודחה אותה (סעיפים 141 ו 142 בפסק הדין של השופט אנגלרד) אבל העליון פסק ש"לא הוכחו היסודות הדרושים לקיום האחריות הפלילית, לא היסודות העובדתיים של המעשה הפלילי, ולא היסודות הנפשיים." מבלי להכריע בשאלת ההסתמכות. עיקר הענין היה האם החוזים שנחתמו בין הצדדים היו פיקטיביים. "בית המשפט המחוזי ראה את העסקה המקורית בין פרמינגר, פרומדיקו וארוטף כעסקה מלאכותית שאינה תואמת את המציאות העסקית ושיש בה היצגים כוזבים" (סעיף א' בסיכום השופט אנגלרד). העליון הגיע למסקנה ש"המערכת החוזית בין הצדדים, אשר העניקה לתאגיד הזר ארוטף את זכות הסוכנויות כמקור הכנסה פאסיבית (קבלת עמלות) ואת זכויות השיווק וההפצה בישראל, על רווחיהם, לפרומדיקו, ביטאה את כוונת הצדדים האמיתית במסגרת תכנון המס. לפי מערכת חוזית זו, כשלעצמה, ספק רב אם על ארוטף חלה חבות מס בישראל. בהעדר הוכחה ברורה על חבות המס, חסר רכיב חיוני ליסוד ההתנהגותי של עבירות המס לפי סעיף 220 לפקודה. העובדה כי העסקה כולה עשויה להיתפס - בשל המלאכותיות שבה - על-ידי הנורמה האנטי-תכנונית המצויה בהוראת סעיף 86 לפקודה, עובדה זו אינה יכולה להשלים, בשל עקרון החוקיות, את היסוד החסר ברכיב ההתנהגותי של העבירה הפלילית. כמו כן, לא הוכחו היסודות של המחשבה הפלילית ושל הכוונה המיוחדת. מטעמים אלה, יש לזכות את הנאשמים." (סעיף ט' בסיכום השופט אנגלרד) התביעה וההגנה טענו רבות בענין טענת ההסתמכות, אבל אף אחד משופטי ההרכב לא הכריע בה. עד כמה שראיתי השופט אנגלרד לא התייחס בכלל. לעומתו השופט אור התייחס בהרחבה בסעיפים 36-38 לפסק דינו, כולל שלילת קביעתו של בית המשפט המחוזי שרק חו"ד כתובה נחשבת (וזה מה שהפך לכותרת), אבל גם הוא נמנע מלהכריע בה: "אמנע מלהביא את כל העובדות והנימוקים לעניין טענת ההסתמכות ומלהכריע בטענה זו. מסקנתי היא, שאף ללא הכרעה חדה בשאלה זו לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה לפי סעיף 220 לפקודה. כמו חברי השופט אנגלרד, הנני סבור שבמקרה הנדון התקיים תיכנון מס מצד הצדדים הנוגעים לעיסקה, על פי ייעוץ של משרד ש' הורביץ ושות', אשר גם קבע את מיתווה העיסקה. אך מדובר בניסיון לגיטימי, נעדר כוונה פלילית, להציג עיסקה, שנקשרה בין הצדדים ואשר הם פעלו על פי תנאיה, בלבוש שיהיה בו מענה לשאלות מס העלולות להתעורר. מיתווה העיסקה שיקף את כוונת הצדדים לה, ומשך כל התקופה מאז נחתמה העיסקה ב-1980, ובכל מהלך ביצועה, נעשו כל הפעולות הקשורות בביצועה בגלוי וללא הסתר. ויש להדגיש את שנקבע לעיל, החתימה על מסמכי עיסקת 1980 והתנהגות הצדדים על פיה, לא לוותה במצגים כוזבים בנוגע לטיב ואופי העיסקה. במצב דברים זה, אפילו אם העיסקה תקבע כעבור זמן על ידי פקיד השומה כעיסקה מלאכותית, ביצוע העיסקה על תנאיה לא לווה בכוונה פלילית." שפטל אמר שהעליון זיכה את הורביץ רק בגלל טענת ההסתמכות. ההיפך הוא הנכון- העליון זיכה את הורביץ בלי להכריע בכלל בטענת ההסתמכות. אז כן, שפטל הטעה בענק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומסתבר שמי שהגיש את הערעור לעליון הוא יעקב ויינרוט, שנתן מאוחר יותר את העצה לנתניהו. לעומת זאת בצד התביעה נמצא את גלעד שרון (או ליתר דיוק: שרון גלעד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אני רפרפתי בפסק הדין1 וייתכן שהפעם אתה צודק לפחות חלקית. אני חושב שעיקר העניין אינו "האם החוזים שנחתמו בין הצדדים היו פיקטיביים" אלא אם הייתה כוונה פלילית במעשיהם. וכאן עניין קיום חוות דעת מקצועית מאד רלוונטי, אבל אם הצלחתי לדוג משהו מים המלים נראה לי שהשופטים החליטו שלא הייתה כוונה כזאת אפילו מבלי להביא בחשבון את חוות הדעת הזאת. 1 רק על נטייתם להאריך ולסבך צריך לדון אותם להרבה שנים עם עבודת פרך. אבל לא את טירקל. הוא היה בסדר. את פסק הדין שלו קלטתי והבנתי בשלמותו. הוא לא כתב שום דבר חוץ מכך שהוא מסכים עם חבריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחוזי הרשיע משום שסבר שהחוזים פיקטיביים, והחברה היא חברת קש. במקרה כזה היתה כוונה פלילית. העליון סבר שהחוזים אמיתיים ומשקפים את המציאות, ולכן אין כוונה פלילית. היתה כוונה לגיטימית להמנע מתשלום מס, לא כוונה פלילית להתחמק מתשלום מס. יש הבדל גדול בין חוו"ד מקצועית בנושאי מיסוי לבין חוו"ד מקצועית בנושאים פליליים. אם רשויות המס לא מסכימות עם חוו"ד של יועץ המס או רו"ח, אז החברה צריכה לשלם את המס וזהו. אם בית המשפט לא מסכים עם חוו"ד של עו"ד בעניין פלילי, מה אז? האם הנאשם יזוכה כי לא היה יסוד נפשי פלילי במעשיו? זה יהפוך את חוו"ד המשפטית לכרטיס "צא מהכלא". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע פלילי לא פלילי, לדעתי יש אנלוגיה מלאה בין חוות דעת שניתנת לאיש ציבור שמותר או לא מותר לו לקבל מתנות, לבין חוות דעת בנושאי מיסוי שמותר או לא מותר לו לנהוג כך או אחרת בענייני המס שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב,מוסד הפרה-רולינג נוסד לאחר מכן וזאת על מנת לתת לחברות לתכנן את המהלכים המיסויים מראש מבלי שיואשמו בפלילים.ולכן במובן זה העליון צפה פני עתיד ותיקן את האי בהירות. אני חושב שגם במקרה של קיסרינו האהוב ביבי, היה צריך להיות פרה רולינג בענייני עיתונאות בשאלה - האם פרגון עיתונאי לקיסר זה בגדר שוחד. ומתי זה לא שוחד. העלק מבחנים שהשופטת החברה של בן ארי רשמה בפסד שמעוני עם היקש לביבי - הוא בבחינת עילבון לאינטליגנציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני מכוון לחלוקה בקשר לשאלה הכביכול אמפירית אם מדובר כאן בתפירת תיק ממניעים רדיפה פוליטיים..." אתה בטוח שזו שאלה אמפירית, ז"א מבחינת תומכי נתניהו, לא מבחינתך? כי לטעמי מבחינתם של אלה שנמצאים בגוש הזה זו שאלה רגשית. הסחורה שנתניהו מספק להם זה תקיעת אצבע בממסד (כלשהו, אחר, חיצוני) שמתנכל לקבוצה האיכותית שלנו שאותה מוביל מישהו חזק שמגן עלינו ומצד אחד ותוקע "להם" אצבע בעין. מה שחשוב זה הלכידות הפנימית של חברי "הכת" ולכן ברור, ללא צורך בתימוכין אמפיריים שישנה כאו רדיפה פוליטית/אליטיסית/ממסדית של המנהיג ומכאן גם רדיפה אותנו. למעשה, תימוכין אמפיריים עשויים לגרום לא לקעקוע האמונה הזו אלא דווקא לחיזוקה כי מהות הקבוצה היא התנגדות ל"ממסד" כולל ממסד "המהלך הרציונלי/הגיוני/מוסרי" והשימוש באמת, עובדות, ממצאים הוא דרכם של התוקפים אותנו ואת הדרך הזו צריך לשלול, מה עוד שהם מסוגלים לפברק את העובדות או לסדר אותן כך שיבלבלו אותנו ויעוותו את האמת. כי הרי האמת, בהגדרה, נמצאת אצלינו והיא מה שהמנהיג אומר, או כל מה שמחזיק אותנו כנגדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא שקל מאד, אולי קל מדי, להאשים את אלה שאנחנו לא מסכימים איתם בכך שעבורם זאת שאלה רגשית. אצל חלקם ודאי שזה כך - ויש מי שאפילו מתגאים בכך שבשבילם הליכוד "זה בדם" - אבל אצל רבים זה לא המצב, לפחות לא במודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת איננה האשמה אלא נסיון להבין למה אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. אני לא יכול להאשים אנשים על המשקל של הרגש בחייהם. אני לא יודע מה זה "רבים", אבל יש מסה מספיק גדולה של מצביעי ליכוד (ופעם זה היה מצביעי עבודה לדורותיה) ש"מוסר השבטי" קובע יותר מ"מוסר עובדתי" או "מוסר של צדק" (1982, מרכז הליכוד, גם אם ערפאת יעמוד בראש הליכוד נצביע ליכוד). אבל, מכיוון שזאת נניח המסקנה, אפשר אז לחשוב מה לעשות. ברור שלתקוף את הרגש ישירות לא יעזור ואפילו יחמיר כי תגובת הנגד מגדיל את הפערים ותגרום לעוד התחפרות, משני הצדדים. ברור גם לאור זה שהסברים "רציונלים/אמפיריים/עובדתיים" ישיגו את ההיפך אצלך ואצלו כי אתה עלול לאבד את הסבלנות כלפי מי שלא מבין ש- 2+2=4, ואתה לא מבין שלגביו לא רק שזה לא רלוונטי אלא שזה מגביר ומקצין את ההתנגדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיה תומכת לכך שאכן אין סימטריה בין המחנות: במהלך החקירות נגד אולמרט (כבר בשלב שקדם להגשת כתבי האישום) היו לא מעט אנשים מהמחנה עצמו שדחפו לסילוקו מהזירה הפוליטית (והוא אכן גורש מן העיר). אין סימטריה. הביביסטים Are in the wrong. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זאת אינה האשמה אבל יש כאן לכל הפחות תיוג של מחנה אחד כ"רגשי" יותר מהאחר שבניסוח קצת פחות PC אומר שהצד שלך יותר רציונלי מהצד של בני הפלוגתא שלך. נסה לשכנע בזה את דב, לא אותי :-) בקשר ל"מה עושים עם זה" - בהנחה ש"זה" מתייחס לנקודה שאני העליתי, אין לי שום תשובה טובה. מכל מקום, מזווית הראיה הזאת הבעל של גאולה עושה בחוכמה כשהוא מסתמך על נימוק פרגמטי ולא מעלה כלל את שאלת החפות. האסימון ירד לי כשהרגשתי דווקא אכזבה מכך, ואז תפסתי שמטרתו אינה לשכנע אותי, וייתכן שמה שמאכזב אותי הוא בדיוק מה שיסייע לו אצל חברי הליכוד (כנראה לא מספיק, אבל זאת אינה הנקודה). התנצלות: שלא בטובתי אני נגרר לעיסוק בעניינים אקטואליים כך שייתכן מאד שבגסות רוח מסויימת פשוט אנטוש את הדיון ואיתך הסליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לסגור את הנושא. אני חושב שזה שאתה מעמיד מחנה מול מחנה, רגשי מול רציונלי (בפשטנות), זה לא נכון. אני לא יודע לדבר על "המחנה" אלא על דובריו הקולניים מזה בתיקשורת, או על המגיבים [נניח] באייל, כמוך או כמוני. אני גם לא חושב שיש חסינות לצד זה או אחר מהתנהגות "כת שבטית". בעצם, כפי שהערתי מקודם, צריך אולי להעמיד "כת שבטית" מול <משהו שאיננו כת>, כשהאידאולוגיה הפוליטית איננה הפריזמה הנכונה להבדיל ביניהם. אולי תפיסת עולם היא קנה מידה טוב יותר לאבחנה. אני מתכוון לכך שאין הבדל בין פאשיזם/לאומנות לבין הגירסה הלניניסטית/סטליניסטית לקומוניזם, אבל אם תרצה יש בהחלט הבדל בין שתי האידאולוגיות הפוליטיות האלה לבין תפיסת עולם ליברלית/הומניסטית (כן, כולל קומוניזם מרכסיסטי). אני חושב שצריך להוסיף לתערובת רגש/רציו גם את נושא המידע ועיבודו (רק שאני לא יודע מי קודם למי, רגש/רציו או חיפוש ידע/דחיית ידע). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |