 |
|
 |
||
|
||||
 |
אפשר למשל ברשימה של הרולינג סטון, אם כי בתור התחלה הייתי לוקח משם את הראשון (Toad), עובר ישר לחדר הלבן, וב-Spoonful מדלג לאמצע, למי שאין כח להכל ה-17 דקות בלייב. אמל'ק: הקרפד והחדר הלבן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חן חן! הקרפד ייבש אותי קלות, עם כל ההערכה; החדר הלבן הוא באמת טור דה פורס של תיפוף, ומלוא הכף עוד יותר. שמעתי את כל 17 הדקות, והיה שווה. עכשיו כבר יש לי מוטיבציה להמשיך עם הרשימה של הרולינג סטון בימים הבאים. מסקנה מהשרוול: יש לבייקר קייס בהשווצתו שהוא מתופף הרוק הגדול מכולם, ובפרט "צריך להיות מטומטם כדי לשים אותי בשורה אחת עם ג'ון בונהם וקית מון. אם הם היו חיים, הם היו אומרים את זה בעצמם". הוא אכן ליגה אחרת בורסטיליות שלו. בכל זאת, לדעתי בונהם מנצח לפחות במבחן של תרומה לצליל. במה שנוגע לצליל, קרים נשמעים לי שקופים, צליל רוק גנרי לחלוטין (ואני יודע שהם אולי היו בין המייסדים של הצליל הזה, ולבקר אותם על צליל רוק גנרי זה כמו הביקורת הידועה על שייקספיר שכתב בקלישאות של אנגלית). הצליל של זפלין, לעומתם, נשמע לי גם היום חד פעמי ומסעיר. קוראים לזה "רוק כבד", אבל אני שומע בו דווקא קלילות, ומה שעושה את הקלילות הוא, יותר מכל, התופים. הדוגמה החביבה עלי היא שיר המהגרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשכתבתי על הקרים ''צליל רוק גנרי לחלוטין'' התכוונתי להוסיף את המובן מאליו, ''מבוצע לעילא''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע לגבי קלילות, אבל מסכים בהחלט שג'ון בונהם הוא Second to none. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה זמן ישבנו בים ואיכשהו חשבתי על קשמיר של לד זפלין. הקשבתי לכמה גרסאות שלו וגם למישהו שניתח את השיר. חשבתי שהכלי המוביל והמרכזי בשיר הזה הם התופים. בביצוע החי הזה עם ג'ייסון בונהאם (הבן של) ממש רואים ושומעים את המקום של התופים. בונהאם לא "סתם" מתופף אלא מנגן בתופים, והגיטרה של פייג' מלווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קל להסכים שלד זפלין יותר פורצי דרך וייחודיים, אבל זו לא חוכמה, הרי תמצא לא מעט שיגידו שעד היום לד זפלין היא הלהקה הטובה בהיסטוריה, ולא חושב שתמצא הרבה כאלה שיאמרו זאת על קרים. אבל אני חולק עליך לגבי הגנריות של הצליל. הסאונד 'חדר לבן' לא דומה בסאונד ובאווירה לרוק מיינסטרים. יתירה מזו - כשהקשבתי לו בעקבות הרשימה לעיל, כמעט הופתעתי לגלות (אולי מחדש) שהגיטרה של קלפטון שם שונה מאד מהסאונד שמאפיין אותו מאמצע שנות השבעים ועד היום. וכמו שכבר אמרנו, גם סאונד התופים מאד לא גנרי, זה לא טום פטי ולהקתו. וודאי ש'ספונפול' זה לא משהו שאתה שומע על כל במת רוק לאחרונה (או אפילו לקראת סיום הצילניום הקודם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטום פטי ולהקתו אני לא קורא רוק1... הצליל של הקרים נשמע לי קרוב לגנריות של רוק קלאסי ומשובח. 1 אבל איזה גבר יפה תואר. אחד מקומץ שמדגדג את נטייתי המינית.2 2 וסליחה על החפצון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה זה אם לא רוק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוק רך. אני די צוחק כמובן, זה רוק, אבל מבחינתי הצליל של הקרים הוא בערך האידיאל האפלטוני של רוק, וזה של טום פטי הוא מוטציה, גם אם לאורך זמן היתה פופולרית יותר ושרדה יותר זמן. מתחשק לי לאורך התגובות האחרונות לערוך אנלוגיה להגדרה של הרב שך לחסידות לובאביץ' - הדת שהכי קרובה ליהדות. הרוק הרך של טום פטי ודומיו הוא הסוגה של המוזיקה הפופולרית שהכי קרובה לרוק. אני אפילו רוצה לשבור את האנלוגיה ולומר שרוב הפאנק קרוב יותר לרוק. אבל זה רק האידיאלים שלי, אני לא מתיימר שהם נכונים אובייקטיבית. בכל זאת אציין שהאידיאלים האלה כן נפרדים מהטעם שלי: הפרוגרסיב אהוב עלי יותר מהרוק הקלאסי, וברור לי שהוא מוטציה על הרוק האידיאלי, לפעמים רחוקה למדי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |