 |
|
 |
||
|
||||
 |
הדיון בשאלת איכות הלימוד בבתי הספר העלה בי זכרונות מהימים שבהם שימשתי במשך שליש מורה מחליף להיסטוריה בכיתות י"א י"ב באחד מבתי הספר של רשת אורט. המורה שאותה החלפתי הודיעה לי בשמחה שהכיתה סיימה ללמוד על מלחמת העולם הראשונה והפרק הבא עוסק ב"חוזה ורסיי". לקראת השיעור הראשון ניסיתי לאתר בביה"ס מפה מדינית של אירופה בתקופה ההיא, אך לא היתה כזו ונאלצתי להסתפק במה שהיה. עד מהרה התברר לי שזו הפעם הראשונה שהתלמידים רואים מפה. כמו כן התברר שלא זו בלבד שאינם יודעים היכן צרפת, גרמניה ובריטניה על המפה, אלא שאין להם מושג ירוק מי נלחם במי במלחמת העולם הראשונה. אין צורך להוסיף שנדמה כי על "האימפריה האוסטרו-הונגרית" לא שמעו מימיהם. התחלתי להעביר שיעור מזורז בגיאוגרפיה של אירופה, ולאחר דקות אחדות החלו להשמע קריאות "המורה, תכתיב". התגלה לי הכלל המוסכם הבא, שנהג בין המורה הקבועה לתלמידים: הם לעולם אינם מתבקשים לקרוא בספר הלימוד (אף שמקצתם טורחים לסחוב אותו לכיתה, אין לי מושג למה); הם גם פחות או יותר פטורים מהקשבה בכיתה - כחומר לימוד מחייב נחשב רק מה שהמורה מכתיבה. עוד כלל: המורה אינה מכתיבה יותר מ-20 משפטים בשיעור. אחרי שהתחלתי להפנים את הכללים האלה התברר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, בעיקר בענייני משמעת. אין שום סנקציה שניתן להפעיל נגד תלמידים לא ממושמעים מלבד הוצאתם מהכיתה. וכך, כל מי שלא בא לו לשבת בכיתה ולשרבט את המשפטים המשעממים המוכתבים בקצב של מילה לדקה ("המורה, לא שמעתי", "המורה, איך כותבים 'חבל אלזס-לוריין'?", "המורה, מה זה שייך ל'חבל'?"), פשוט מפריע עד שהוא מסולק ויוצא צוהל אל האוויר הצח שבחוץ. מצבי היה טוב יחסית שכן בגלל היותי גבר לא הופנו אלי איומים פיזיים, אולם במו עיני ראיתי מורה למתמטיקה בורחת בהתייפחות קורעת לב מאחת הכיתות כשחבורת בריונים בני 17 קוראים אחריה קריאות בוז מלגלגות, שורקים ומודיעים בקולי קולות מה הם זוממים לעשות לה אם היא תחזור. לא בכל הכיתות המשמעת היתה מדורדרת עד כדי כך, וברבות הזמן התגלתה לי השיטה המקובלת למצב של הפסקת אש מתוחה בין התלמידים למורים במוסד ההוא. מורה שרוצה לסיים את יום הלימודים בשלום צריכה לנהל מעין מ"ומ עם נציגות לא רשמית של התלמידים בכיתה (המורכבת עפ"ר מבנות) בשאלה אלו תנאים יביאו ל"שקט תעשייתי". זה כולל הבטחה סמויה מצד המורה למספר מופחת של עבודות ומבחנים, מתן ציונים שהתלמידים רואים אותם כסבירים וכל מיני מחילות והתפשרויות אחרות שהנציגות מעלה באורח יומיומי. למרבה החלחלה, המורים הסתגלו למצב הזה והם אינם מתארים את המתרחש בין כתלי בין הספר כסחטנות מצד התלמידים אלא כ"התחשבות" בהם ו"פתיחות" כלפיהם. נשמע חריג, יוצא דופן? בכלל לא. על שריפת ארכיון ביה"ס, "כאפה" קטלנית לסגנית מנהל, אונס תלמידות, וטפח מהמצב שאליו הביא הליברליזם בחינוך העברי במאמר ב"הארץ" שכתבה דליה ג'בלי (מורה): |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בזמן לימודי, סנקציות נפוצות היו מתן ציון נכשל, עבודות בית נוספות, עזרה לספרנית, למזכירות ולמנקים, השארות בכיתה לאחר יום הלימודים למטלות שונות, ובמקרים חמורים השעיה למס' ימים מבית הספר ובתיכון גם זריקה מבית הספר. מה קרה לכל השיטות האלו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם נעלמו כשהתחילו ''להבין'' את התלמיד במקום להטיל עליו משמעת | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד על מעמדם של מורים במערכת תלמידים-הורים-הנהלה-מורים, ובכלל, בכתבה על איבון קוזלובסקי (שהמאמר המקורי שלה אינו ברשותי לצערי): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהאייל היה בן שבועיים בערך, פרסמנו כתבה על נושא האלימות בבתיה"ס. לאור מספר קוראי האייל באותה תקופה, הדיון שהתפתח נחשב לסוער יחסית: דיון 18 ("גילוי נאות" מאת שלומי בן-יצחק. דעתי האישית מובעת ב"הערת העורך" בסוף הטקסט). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמממ... טל? יש שם תגובה אחת... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשלא מאפשרים אפילו אמוטיקון ציניות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(תגובה לג. שמעון ולסטייה בנושא - ופנייה למעמד המורה, התלמיד...) ציינתי בתגובתי הקודמת שמצב ההשכלה בכל הזרמים רחוק מלהיות משביע-רצון-6, לפחות. חלק בוודאי שייך לתנאים שהשתנו, לערכים שכבר אינם מוערכים וכיו"ב. אבל לא נראה לי שניתן לטפל בכל הנושאים. בכל זאת, על אף כל התגובות בענייני משמעת ודגלים של ליברליזם, שכנעתם אותי שהבעיה מתחילה בגן הילדים, בחינוך הפורמלי שצולע ולא מיסדו אותו כחינוך פורמלי חובה - ולכן מזלזלים בהכשרת המורים, מה שמתחיל ברמת ההשכלה וההלימות הנדרשת מהמעוניינים ללמוד הוראה כדי להיות "מורה בישראל". מקווה להתייחסות שלכם בהמשך. לא חשוב אם כתגובה לי או לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שואל אם הצלחתי לשנות משהו? ממש לא הרבה, אם כי אפשר שתלמיד או שניים למדו דבר מה. המורה הבודד אינו יכול לשנות כמעט דבר לבדו, בלי שיתוף פעולה מצד כלל המערכת, - הנהלה, מורים וכו' - שעד מהרה התברר לי שהיא משלימה עם המצב. היות שהייתי מורה מחליף לפרק זמן קצוב הגעתי למסקנה שהדרך היחידה לתפקד שם היא לפעול ברוח הפסוק: "הענק לי אלוהים את השלווה לקבל את הדברים שאינני יכול לשנות, את אומץ הלב לשנות את הדברים שאני מסוגל לשנותם, ואת החוכמה לדעת תמיד את ההבדל בין אלה לאלה" (מתוך "בית מטבחיים 5" של וונגוט, אך דומני שהוא מצטט מקור קדום כלשהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או כל מיני ארגונים של מכורים אנונימים אחרים די נכסו לעצמם את המשפט הזה אם אני לא טועה. "אלי! תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר אני מסוגל ואת החוכמה להבדיל בין השניים אמן." ואז בא חיבוק קבוצתי גדול... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שום טעות: האמרה מצוטטת בבית "מטבחיים 5" מאת וונגוט, המהדורה העברית ע' 148. כפי שציינתי בהודעתי הקודמת יש לה אמנם מקור קדום יותר כלשהו (קראי היטב ובדקי לפני שאת באה לתקן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וונגוט מלעיג בספר על האימרה ועל נפוצותה. אני משוכנעת שהוא כרגע מתהפך במיטתו מהמחשבה על זה שמישהו יעז לצטט את האימרה ולציין שהיא נלקחה מ"בית מטבחיים 5". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וונגוט משתמש בהומור שחור למינהו ואפשר בשל כך להבין אותו בצורות שונות. אולם בספר זה סביר מאוד להניח שהוא מאמין באמרה זו שהוא מצטט פעמיים בספר. האמרה מופיעה במדליון התלוי בין שדיה של מונטנה וילדהק, אך אין זו סיבה להניח שוונגוט מלעיג עליה. האמרה הזו תלויה גם על קיר משרדו של בילי פילגרם כתפילה ממוסגרת: "היא הביעה את דעתו [של בילי] על השיטה שבה יש להמשיך להתקיים חרף חוסר ההתלהבות שלו מן החיים. לקוחות רבים שקראו את התפילה על קיר משרדו אמרו לו שמילים אלו עזרו גם להם להמשיך לחיות" (ע' 48). בית מטבחיים 5 הוא ספר אנטי-מלחמתי, אך בהקדמה לספר מסביר וונגוט את הקושי שבכתיבת ספר אנטי-מלחמתי כך: מפיק סרטים בשם הריסון סטאר אומר לו: "אתה יודע מה אני אומר לאנשים האומרים לי שהם כותבים ספרים אנטי-מלחמתיים?" "לא, מה אתה אומר, הריסון סטאר?" אני אומר להם, 'מדוע לא תכתבו במקום זה ספר נגד קרחונים? "הוא התכוון כמובן לכך שתמיד יהיו מלחמות, ושקל למנוע אותן כמו שקל למנוע קרחונים. גם אני סבור כך" [אומר וונגוט בשמו ובדמותו בהקדמה] (ע' 10-11). ובכן, אם וונגוט אינו מאמין בהטפות סרק ובכך שניתן למנוע מלחמות, איזה מן ספר אנטי-מלחמתי הוא כותב? הספר עוסק במידה רבה בשאלה מה יכול היחיד לעשות במצבי מלחמה ומצבים אחרים שבהם פועלים כוחות גדולים בהרבה ממנו. וונגוט אינו מציע ליחיד לצאת למלחמה בקרחונים ובטחנות רוח, כי אם להתמודד עם הדברים בגזרה שבה יש לפעולותיו השפעה או לפחות המנעות ממעשה עוול. כך, למשל, הוא כותב שאמר לבניו ש"בשום נסיבות אל להם לתת יד לטבח... גם אמרתי להם לא לעבוד בחברה המייצרת אמצעי הרג המוניים, ולהביע את רגשי תיעובם כלפי אנשים הסבורים שאנו זקוקים למכשירים כאלה" (ע' 21). במילים אחרות, וונגוט, מציע לבניו לפעול ברוח הפסוק הנדון: לעשות דברים שהם יכולים לשנות, דברים שבהם לפעולה האישית שלהם, גם אם אינה משנה סדרי עולם, יש משקל כלשהו. סצנת שיא בספר היא תיאור דרזדן לאחר ההפצצה. העיר הרוסה, עשרות אלפים נספו, ובילי מוצא עצמו בעגלה רתומה לשני סוסים. הוא מנמנם בשמש ואינו ער למצבם. אולם למקום נקלעים איש ואישה גרמניים ששמו לב לדבר שהאמריקנים לא השגיחו בו: "פיות הסוסים שותתי דם, כל פסיעה שלהם כרוכה בייסורים, והם מטורפים מצמא". וונגוט מתאר את שני האנשים הללו, שמטפלים בסוסים, כאנשים השפויים היחידים בכל המצב המטורף שמסביב, ומוסיף: "בילי שאל אותם באנגלית מה הם מבקשים, ומיד גערו בו באנגלית בגלל מצבם של הסוסים... כאשר ראה בילי את מצבם של אמצעי ההסעה שלו פרץ בבכי. הוא לא בכה על שום דבר אחר במלחמה" (ע' 140). חומלי הסוסים נהגו בדיוק ברוח הפסוק הנדון. לנוכח כל הטרוף וההרס, היתה להם החוכמה להבחין בין מה שלא ניתן לשנות, לבין מה שכן יש לאל ידם לעשות. הם לא יכלו למנוע את כל הרוע שמסביב, אך יכלו למנוע מעט רוע מיותר. דוגמאות אלה שהבאתי, ודוגמאות נוספות בספר מראות בבירור שני דברים: א. וונגוט מייחס חשיבות רבה לאמרה-תפילה הזו שבספרו. ב. הוא קרוב לוודאי חושב שיש בה חוכמת חיים ואמת ראויה. גם אני חושב שיש בה חוכמת חיים ואמת ראויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתוח יפה ומעניין. אני תמיד חשבתי שהוא לועג לאימרה, בהיותו אתאיסט מפורסם, וכיוון שהיא מופיעה בין שדיה של שחקנית פורנו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |