 |
>> הטבלה מראה כי מתחילת שנות השבעים ועד 2001, אחוזי ההצבעה נעו ברצועה צרה להפתיע סביב 79%, עם סטיות של שברי אחוזים לכאן ולכאן. ב-2001 קרסו אחוזי ההצבעה בבת אחת בכ-20 אחוז, ולמרות התאוששות קלה לאחר מכן, מאז הם מדשדשים בין 63 ל-70 אחוז ולא יותר.
שינוי סטטיסטי כל כך פתאומי ודרמטי בתבנית ההצבעה לא יכול להיות מקרי.
ולדעתי, השינוי נעוץ בשינוי המדיני-בטחוני של שהתחולל בתחילת המילניום, ומתקשר למה שכבר הוזכר כאן על העלמות ההבדל הבטחוני בין ימין לשמאל. כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה הוברר לשני צידי המפה - לפחות לשמונים האחוז המרכזיים שבה - שתהליך שלום כפי שנחלם במילניום הקודם, אבד עליו הכלח. מה שנשאר הוא 'לנהל' את הסכסוך, ומשכך הוא, מרווח הפעולה המדיני האפשרי והריאלי הצטמצם לגזרה צרה שמצריכה זכוכית מגדלת כדי להבחין בין פעילותה של ממשלה 'ימנית' לממשלה 'שמאלנית'.
הסתכלתי על הדיון לקראת ההצבעה על חוק יסוד: הממשלה בשנת 2001, שהחזיר את הבחירות בפתק אחד. אחד הדוברים שם (נחש מי, תשובה בסוף) חזה את הנולד:
"אני מסכים ששינוי שיטת הבחירות פה הוא דבר מאוד נחוץ, וחזרה לשיטה הישנה היא דבר מאוד נחוץ, אבל בואו לא נשלה את עצמנו, אדוני היושב-ראש. יש נטייה בבית הזה לחשוב כאילו החזרה לשיטה הישנה תפתור את כל הבעיות, וכאילו התהליכים שקרו בשנים האחרונות הם רוורסיביליים. הם לא כל כך רוורסיביליים, אדוני היושב-ראש, וזה לא כל כך ברור מאליו, שאם יחזירו את שיטת הבחירות הקודמת, אנשים יחזרו להצביע למפלגות גדולות.
אני אתן לך דוגמה. אחת הדוגמאות שחיזקו אותי בעמדתי כן לחזור לשיטה הישנה – במגזר הערבי, למשל, המפלגות הגדולות לא יחזרו. אני יודע שתהליכים שקרו במגזר הערבי הם תהליכים מאוד אותנטיים. למרות העובדה שעכשיו המפלגות הגדולות יחזרו להדגיש את הנושא הפרלמנטרי ולא רק את ראשות הממשלה, זה פשוט לא יקרה.
לדעתי, התהליך של דה-ציוניזציה של המגזר הערבי יימשך. המפלגות הציוניות לאט לאט ייסוגו משם והערבים יבחרו את נציגיהם. האם זה יהיה כך בסקטורים אחרים? אינני יודע, ואני לא יכול לשפוט, האם חלק ממצביעי ש"ס, למשל, יחזרו להצביע ליכוד או לא. מוקדם עוד לשפוט, אבל אני רק מזהיר מהנטייה ומהחשיבה, שרק שינוי טכני של שיטת הבחירות ישנה מייד את דפוסי ההצבעה – לא, זה לא יקרה. אני חושב, שהתהליך עמוק יותר, והמשבר של המפלגות הגדולות עמוק יותר מעניין טכני.
עכשיו נסתכל על עניין תקציב המדינה, למשל. תסתכלו על מה שקרה בבית הזה. אין אפילו ההבדל שבין לייבור לקונסרבטיבים באנגליה. אין אפילו ההבדל בין דמוקרטים לרפובליקנים. פשוט יש מפלגת שלטון שמציעה תקציב. מפלגת השלטון שבאה במקומה מאמצת אותו תקציב, כאילו אין שתי מפלגות. יש מפלגת שלטון ומפלגת אופוזיציה, ומי שבשלטון מתנהג כמו מי שהוא בשלטון. ולכן אין לך תקציב יותר סוציאלי מאחר, אלא יש לך תקציב של שלטון.
לכן, עם מצב כזה – למשל במפלגת העבודה, המשבר הפנימי שלה הוא לא משבר טכני, לדעתי, ואלה לא מריבות פנימיות, כפי שעיתונאי הרכלנות אוהבים לספר. יש משבר אמיתי והיסטורי במפלגת העבודה, שמאבדת את הפרויקט האידיאולוגי שלה.
אחרי שהיא בנתה את המדינה, היא אמרה שהיא תביא שלום, והוכח שהיא לא יכולה להביא שלום. נראה שהיא איבדה משהו. ומי שמסתכל על עמדת המרכז שלה ואחר כך על חגיגות השרים שנבחרו, חושב לרגע שמפלגת העבודה ניצחה בבחירות. מכיוון שהפרויקט הסוציאלי-החברתי שלה נדחק הצדה, הפכו המריבות הפנימיות העניין המרכזי. זה קורה למפלגה שאיבדה את האידיאולוגיה שלה.
מפלגה כזאת, או כמו מפלגת הליכוד – מפלגות כאלה לא יכולות פתאום לחזור ולומר: יש פה שני פרויקטים אידיאולוגיים מתחרים, בואו תצביעו, כפי שהיה פעם למשל בין מפא"י לבין הציונים הכלליים. היו שני פרויקטים ברורים. כמובן, הליכוד אימץ את התוכנית שלהם אחר כך.
הדבר הזה לא קיים היום בחברה הישראלית. תסתכל על הליכוד ועל העבודה. אפילו יצחק שמיר לא יכול היה לצרף את זאבי לממשלה שלו, ובני בגין איים לעזוב בזמנו. עכשיו מפלגת העבודה מוכנה לשבת עם זאבי ועם ליברמן באותה ממשלה, ומביאים לכאן ממשלה עם עוזי לנדאו כשר לביטחון פנים. האם אתה יודע מה זה? זה כמו למנות את אליק רון לשר לביטחון פנים. זה ממש כמו להפוך עכשיו את אליק רון לשר לביטחון פנים במדינת ישראל.
עם פרויקטים כאלה, עם הצעות כאלה של מפלגות גדולות – המפלגות הגדולות לא יכולות לחזור רק מכיוון ששינינו את שיטת הבחירות ולהיות השחקנים המרכזיים ולחזור לכבוש את הסקטורים. אדם יכול לוותר על העניין הסקטוריאלי שלו, על בחירת הנציגים הסקטוריאלים שלו, אם הוא מרגיש שיש פרויקטים פוליטיים, סוציאליים, חברתיים גדולים, שמוצגים בחברה הישראלית ומייצגים אותו בתור אזרח ולא בתור בן העדה הזאת או בן העדה האחרת.
אדוני היושב-ראש, אני לא רואה את התהליך הזה. אני לא רואה שהתהליך הזה קורה. אני רואה יתר סקטוריזציה, ואני מאוד רוצה להזהיר מהנטייה לחשוב, שרק אם אנחנו חוזרים לשיטת הבחירות הישנה, פתאום בממשלת ישראל יתחרו שתי מפלגות גדולות על שני בלוקים גדולים. את דברי אלה אני אומר ליושב-ראש הוועדה מר אמנון רובינשטיין, שהוא ממש סמכות בנושא הזה – העלאת אחוז החסימה תפטור אותך משתיים-שלוש מפלגות, אבל תגדיל את כוחן של המפלגות הפנימיות. גם זה עניין טכני, וגם זה לא יפתור את הבעיה. בסופו של דבר, אם העניין הוא סקטוריאלי, אתה לא תפתור את זה בהעלאת אחוז חסימה. בסדר, אז ייעלמו מפלגות קטנות. אבל הבעיה שלך בכנסת היא לא המפלגות הקטנות. הבעיה שלך בכנסת היא הסקטורים הגדולים שמייצרות מפלגות בינוניות ששום אחוז חסימה לא יוציא אותן מהכנסת. ולכן, התהליך הזה הוא תהליך חברתי-פוליטי והוא הכרחי בחברה הישראלית.
תזכור, אדוני, שזאת חברה שגם בזמן המפלגות הגדולות, גם בזמן מה שנקרא בניית מוסדות המדינה, כאשר מפא"י הפקיעה את מוסדות המדינה כולם בתהליך הלאמה בשביל ההתיישבות וכו', בעצם במאבק נגד הפלסטינים, גם בזמן ההוא, מעולם לא היה רוב במדינת ישראל למפלגה אחת. מעולם. גם לא בשיטה הישנה. לא קרה שלבן-גוריון היה רוב של מפלגתו בכנסת הזאת. תמיד הוא היה צריך לעשות קואליציות. וזה כשהיתה למפלגת העבודה דרך שהיתה מהצד השני של המתרס שלי, כערבי-פלסטיני. אבל בכל זאת היתה לה דרך. היא עיצבה משהו וממולה היה בלוק אחר.
תאר לעצמך עכשיו, כשהמפלגות הגדולות בעצם אין להן פרויקטים אידיאולוגיים ואנחנו נהנים חודשים שלמים לשמוע רק את סיפורי המריבות הפנימיות, הקונספירציות והקומבינות והעניינים האישיים של כל אחד ואחד, עד כדי כך, שכאשר מפלגתו נופלת והוא מצליח להיות שר בממשלתה של המפלגה היריבה, הוא חוגג כאילו מפלגתו ניצחה. זה מצב של התנוונות והתפוררות של המערכת הפוליטית, ששום דבר טכני לא יפתור.
אני רציתי להזהיר, שלא נתלה את כל התקוות רק בכך שנחזור לשיטה הישנה, וכבר הכול יתפקד ויהיה מצוין. האם יש פה שני קווים בכנסת הזאת, האחד שאומר שהוא יביא שלום צודק עם הפלסטינים והשני אומר שלא יביא שלום צודק או שלום מסוג אחר? אין לך. ממשלה אחת עם פרס וגנדי זה מה שיש לך. בנושא החברתי-הכלכלי, יש לך מפלגה או זרם גדול בכנסת שאומר שהוא בעד שוויון אזרחי לאזרח מול זרם אחר אידיאולוגי? אין לך. אותו תקציב, זה פשוט לא ייאמן.
איך יכול להיות לציבור כציבור ולאזרח כאזרח, בלי השתייכויות עדתיות, איך הוא יכול לקחת את ההערות שלנו בדיונים על התקציב בקריאה הראשונה ברצינות, כאשר אותם אנשים שאמרו אותם דברים עכשיו מצביעים בעד התקציב?
זה לא יפתור שום עניין טכני, אדוני, זה משבר עמוק מאוד של המערכת המפלגתית במדינת ישראל, ואני חושב שיש לו גם שורשים ארוכים מאוד לגבי זהותה של החברה הזאת ועתידה של החברה הזאת ויכולתה של המערכת הפוליטית להתחרות על דבר אחד: על ראיות שונות של האינטרס של האזרח כאזרח במדינת ישראל. על זה מתחרה מערכת פוליטית. אין לשלוח לפה רק נציגים של סקטורים שמוכנים לעשות את כל הקומבינות בעולם ולוותר על כל הנושאים הפוליטיים והאידיאולוגיים כדי להיבחר עוד הפעם. הרי זה מה שיוצר מדיניות סקטורית. היא לא מייצרת שירות לסקטור אלא היא מייצרת שירות לפוליטיקאי של הסקטור, שבא לייצג את הסקטור. לכן אנחנו רואים את ההתפוררות וההתנוונות הזאת."
תשובה במהופך: הראשב ימזע כ"ח
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש