 |
פוליקר כועס, מיואש, מתוסכל. אני אוהב אותו ככה. הטקסטים לא מחדשים יותר מדי, אבל משאירים אותך עם תחושה של בעיטה בבטן. לדעתי, השיר החזק ביותר בדיסק החדש הוא דווקא "ג'ינג'י" ולא "הפקק האין סופי" או "איך קוראים לאהבה שלי" שזכו להשמעות רבות ברדיו, שיר אוטוביוגרפי מדהים, זועק מתחושה של ניכור ובדידות, מנת חלקו של כל ילד שגדל בסביבה שלא הבינה או קיבלה אותו.
הנגינה של פוליקר חוזרת לימי "חתול רחוב" (אני מקווה שאני לא טועה בשם הקטע האינסטרומנטלי שלו מימי בנזין). אני אף פעם לא התחברתי לקטע היווני שלו.
אולי זה רק אני אבל מישהו שם לב לדימיון הרב בנגינת הגיטרה של פוליקר לזו של "דה-אג"' מיו-2? (כל מי שנפגע מהשוואה, לכאן או לכאן, אני מתנצל מראש).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש